 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
שבת של חנוכה
נר חמישי של חנוכה, לפני נרשישי.
יומשישי שלפני שבת.
זמן שבו אנחושב יש רכות בשמים.
הקשבה.
גם חג המולד שהיה אתמול תורם לתחושות האלה שבי.
השנה הוא חדר עמוק יותר אלי מכל חגמולד שהשתתפתי בו.
לא, לא הפכתי לשעטנז יהודינוצרי שאינו יודע כבר את מקומו. עדיין לא.
התחברתי מאוד לרוח העזרה ההדדית שיש בחג הזה. מעבר למשפחתיות שממרכזת את האנשים לחגיגות חגמולד רוויות אוכל, שומן ומיני מתיקה, החג הזה מדגיש את הצורך לסייע לאח האובד. לנזקק ולחסר הבית.
ובאפריקה כמו באפריקה יש מאלה בכמויות שלא מסתיימות. מדינה אחת שלכדה את תשומת ליבי השנה היא זימבבואה. מדינה מוכה אשר מהקיץ האחרון סופגת עוד מכה על חבורותיה הכואבות.
כולירה. חולירע.
איך שלא תבחרו לאיית את המכה הזו, היא עדיין קשה ומכה את האנשים שקיוו השנה לצאת מהחושך לאור גדול. קיוו שמנהיגי המדינה השסועה הזו יגיעו לאיזו הבנה שתאפשר להביא להם מזור ומזון. 13 מיליון איש שכ- 5 מיליונים נמלטו ממנה לחיות כפליטים חסרי כל במדינות השכנות לה. נכון להים עוד כ- 3-5 מיליונים מורעבים, והשליטים שלה בראשות מוגבה ממשיכים לחלוב את המדינה הזו.
ועתה מכה בהם גם הכולרה.
בפרסום האחרון של האו"ם מיום חמישי שעבר, הוערכו מספר קורבנות הכולירה בזימבבואה בכ – 1,200. מספר החולים הכללי עומד סביב 24,000.
שיעור התמותה הזה של כ- 5% ממספר החולים, גבוה פי 5 משיעור התמותה הרגיל במגיפת כולירה. מה שמלמד על תנאי היגיינה גרועים והיעדר תרופות בבתי החולים. בכדי להימנע מהידבקות יש לשטוף היטב את הידיים בסבון ואת כלי האוכל עם סבון כלים ולהרתיח את מי השתייה. אך מהיכן ימצאו האנשים המוכים האלה סבון, סבון כלים ועצים או דלק להרתיח את המים?!
דרומאפריקה סגרה את הגבול עם זימבבואה והכריזה על האיזור כמוכה אסון. התמונות בכפרי הגבול של אנשים שמתגלגלים חולים ברחובות הן קשות מאוד.
אתמול טסתי מעל עיירות הגבול והתמונות פשוט מזעזעות.
יש פרויקט בזימבבואה שאנו חשים מאוד מאוד מחויבים לאנשים שם.
האנשים שם בחלקם חולים וכבר קברו לא מעט מקרוביהם. הם מפוחדים מאוד בקשר למחר. חלק מהם נסו דרומה לגבול עם דרומאפריקה בתקווה להבריח את הגבול.
אנשינו מסתובבים שם ומנסים לאתר אותם ולהכניסם לדרומאפריקה.
בחזקת, כל המציל נפש אחת...
ערב שבת היום.
אין כמו ערב שבת וחנוכה לעשיית ניסים.
היום בערב אדליק נר שישי של חנוכה עם תפילה בלב.
להצלה של עוד ועוד מהאנשים המוכים הלאה.
אָנָּא אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עֲשֵׂה נִסִים לָהֶם, בַּיָּמִים הַלָּלוּ וּבַזְּמַן הַזֶּה
שבת שלום של אור ותקווה עלינו ועליהם
| |
נר ראשון תשס"ט
ערב חנוכה 1973.
מגרש החנייה של בנייני האומה.
בחיי לא אראה כמות כזו של אמבולנסים אזרחיים וצבאיים.
עמוסים בפצועים מבתי החולים בעיר.
מבית ההארחה של קריית ענבים שהפך למשכן לפצועים מחלימים.
מאות רבות של פצועים עושים דרכם אל האולם.
על קביים, בכיסאות גלגלים.
על פני מיטות.
מלווים באחיות, רופאים, חברות ובני משפחה.
לרבים מהם, זו היציאה הראשונה מחוץ לכותלי בית החולים.
מתרגשים עם בני המשפחה.
מעלים דמעות עם חברים שלאחרונה התראו בשדה הקרב.
ערב רב של רגשות ופחדים.
בכניסה לאולם עומדות שושנה דמארי, נעמי שמר וחוה אלברשטיין ומחלקות ציפורני אדומות לכל פצוע.
מנשקות לחי.
מלטפות תלתל.
התרגשות עצומה.
הערב ניפתח בשירת לו יהי של נעמי שמר בפי חוה אלברשטיין.
השיר שניגן הרבה לבבות באותם הימים.
שהרעיד הרבה נרות ולב באותו החג.
לו יהי / נעמי שמר
עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד
כל שנבקש לו יהי.
לו יהיה לו יהיה
אנא לו יהיה
כל שנבקש לו יהי.
בתוך שכונה קטנה מוצלת
בית קט עם גג אדום
כל שנבקש לו יהי.
זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי.
לו יהיה לו יהיה
אנא לו יהיה
כל שנבקש לו יהי.
ואם פתאום יזרח מאופל
על ראשנו אור כוכב
כל שנבקש לו יהי.
אז תן שלווה ותן גם כוח
לכל אלה שנאהב
כל שנבקש לו יהי.
לו יהיה לו יהיה
אנא לו יהיה
כל שנבקש לו יהי.
הבמה הייתה מאוד מטושטשת.
כנראה משום הדמעות.
העיניים לא ראו הרבה, אך הרבה לב היה שם.
אז עולה ניסים מנחם, חצי מצמד הפרברים שנפצע אף הוא במלחמה ההיא.
ומברך על הנרות.
רבים רבים מצטרפים אליו.
והמילים על ניסים של ניסים.
על חיים.
ועל הזמן הזה.
מביאות רבים רבים לבכות.
מעצב ושימחה.
את הרגע ההוא אני זוכר תמיד.
מאז אני שר את הברכות שלי.
כתפילה מאוד אישית.
שהוציאני מהתופת ההיא.
עם נס גדול.
לאור עצום.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּחַיַּי קִדְּשַׁנִי וְזִכַּנִי לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה נִסִים לִי, בַּיָּמִים הָהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנִי וְקִיְּמַנִי וְהִגִּיעָנִי לַזְּמַן הַזֶּה.
כן, החג הזה הוא בעל משמעות מאוד אישית.
לרבים.
לי הוא חג של שימחה.
של הזדמנות.
של לידה.
מאור קטן ורוטט לאור גדול.
כך כתבתי בחג החנוכה לפני ארבע שנים.
השבוע, כמו תמיד, שוב זכרתי את הדלקת הנר ההיא, הראשונה לאחר המלחמה.
זכרתי את צבעי המלחמה של כתום ואדום והם שכחו ורגעו.
דווקא כאן במקום הכי זר שיכולתי לצפות אני נרגע ומרגיש שזוך בי זורם.
כאן אני מצליח לסגור מעגל של צבעים.
של אש שמרקדת בי ואינה שורפת.
כאן מתחולל בי נס ואיני אוּכָּל.
כך אדליק כאן נר ראשון במסע מוזר.
נר ראשון בקיץ אפריקאי, של זהבון על אלואה פורחת.
חג אוּרים שמח
| |
זְרִיחָה
בַּבֹּקֶר שֶׁל לִפְנֵי חֲנֻכָּה
שֶׁל טֶרֶם שַׁבָּת,
הִרְגַּשְׁתִּי זַךְ כְּמוֹ שְׁקִיעָה
וְכָתֹם כְּרַעֲמַת הָאֲנָפָה.
אֲנָפַת גָּלְיָת
עַתָּה אֲנִי מוּכָן.
| |
בנשמונה
תַּמָּה עוֹד שָׁנָה
שֶׁחוֹלֶמֶת אוֹתִי שׁוּב
פּוֹסֵעַ בֶּהָרִים
השנה למדתי להביט.
לראות את מי שעומד מולי ללא אי-כבוד, שזה טוב יותר.
שזה בדרך להגיע למבט הכבוד שאניודע שטמון בי.
כלכך הרבה שנים הבטתי בעיניים שמולי כי כך כתוב.
כי כולם מביטים.
אך את מה שבאמת רציתי למצוא חיפשתי בשפתיים.
הם תמיד גילו לי את הסודות שטמונים בקמטוּטיהן.
מתחבאים ומצחקים.
נותנים לעיניים לעשות את מלאכת ההסתר.
ואני גיליתי את השפתיים ולא הרפיתי.
דווקא השנה למדתי גם את מבט העיניים שחודר ומחדיר אותי למקומות שמסתתרים ממני.
למקומות שסירבו בעבר לקבלני.
אנרוצה להאמין שקיים כאן קשר ליכולתי להביט באנשים שאיתי וסביבי ובי ללא אי-כבוד.
ביכולת להביט עם רצון לכבד אותם באשר הם.
ישבי תחושה נפלאה על שכך זכיתי בחסד כזה גדול.
לוּ רק בזאת זכיתי כאן השנה דייני.
לא, אינני אלטרואיסט, אפילו שכך מצטייר אני בעיני רבים.
אני חומד את היכולת לקבל ולכבד את כל מי שעומד מולי ובי.
זה רצון עז מאד שהתפתח בי אחרי אותה מכה גדולה שהבאתי עלעצמי לפני שמונה שנים.
היום-אז, לא רציתי לחיות.
רציתי להמשיך את המעוף הסתמי בחלל שחור ואפל ונורא.
מאז למדתי ולימדוני להתרומם אל מקומות של אור.
למקומות בהם יש אנשים.
למקומות בהם איני זקוק יותר לתחליפי עיניים.
למבט שאני מביט אל חיי.
שמונה שנים היום ואני מאוד שמח שזכיתי להגיע לכאן.
מוּל הַשֶּׁמֶשׁ
נִיחוֹחַ עוֹלֶה בִּי
נִנּוֹחַ
עִם כְּסוּת עוֹרִי
שוב תודה לחיים אני רוצה לומר.
תודה לכל מה שהביאני עד לכאן.
מקווה שאזכה לחגוג גם את יומולדתי התשיעי.
הוֹתַרְתִּי סִימָן
לְאִישׁ, עַל הַר שֶׁנִּשְׁאַר
כְּהֵד שֶׁנּוֹתַר...
מבט ועוד שניים
| |
גְּוָנִים
שַׁבְתִּי
עִם סֹמֶק וְחִוָּרוֹן
וּלְלֹא צְבָעִים.
הַצְּבָעִים מְנַגְּנִים אֶת אַהֲבָתִי.
Nyala
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
