יומני אלפוחרה

יצאתי לחופשה.

בדרך אערום צוף למילים.

שתהיה לכולם שנה מתוקה

ללא עקיצות

והרבה הרבה צוף

חג המולד קרב ובא ואני הייתי עסוק בגופי שמעד.

לא, לא עכשיו, עכשיו אני דווקא מתאושש בצעדים מדודים.

בשבוע שעבר המערכות קרסו פה ושם, עברו לעבוד על מנוע רזרבי.

ממש לא זמן טוב בשנה.  כי בתקופה זו האורחים מגיעים ממחוזות הצפון הקפואים אלינו הדרומיים, רוויי השמש.  הכל יחסית ובערבון מוגבל.

ואני, במקום לטרוח ולארח ולבשל עסוק הייתי בלא להרגיש טוב.

דווקא מצא חן בעיניי שלא לעמול למען האחרים ולהתרכז בשיקום העצמי.

במסגרת מחלקת השיקום, בין סופת גשם אחת לשנייה, כאשר הרוחות שכחו, התעטפתי בשמיכת צמר עבה והעברתי את מרכז חיי לפאטיו.

עם המחשב, הספרים והמצלמה.

עוד לפני שחידשתי את האוכל לציפורים מזדמנות, הן הגיעו.

בעיקר דרורים.

דווקא הציפור הזו שנוטים שלא להתייחס אליה מפתחת איתי קשרים.

יש ביניהן כבר שלא חוששות לאכול מכף ידי, או לכרסם סיבים מזינים מהסוודר שלי.

הן ממושמעות הדרורים, קשובות לכל הוראה של הזכר התורן.  אצלנו, הוא נוהג לשבת על ענף הרדוף הנחלים.

גבוה מכולן וממני הוא מתצפת, מוודא שלא יאונה כל רע לאהובותיו.

בהינף כנף שלו וכולן מתעופפות, רק בכדי לשוב כעבור דקות ספורות.

תמיד יש את זו חסרת המנוחה משום עודף תשומת הלב של הזכר המתצפת.

לא שקטה ובניגוד לשאר חברותיה המקפצות ומנתרות, היא מתעופפת בחוסר שקט מקצה לקצה, מבקשת מעט שקט מהטרדן...

כלכך יפה היא ברפרוף כנפיה.  ופגיעה כלכך...

כל השבוע האחרון העמיק גופי בתוך חולשותיו.

והיום, כמו אחרי סערה בתעשר, בקעה השמש.

עיניי מלאו בנרות זהב פורחים,

מאירים את התודה שבי על שניתנו לי חיי.

שוב אני רואה את המחר שבהרים הלבנים של לורקה*:

יֵשׁ הָרִים

הָרוֹצִים לִהְיוֹת

מַיִם,

וּבוֹרְאִים כּוֹכָבִים

עַל גַּבָּם

וְיֵשׁ הָרִים

הַמִּתְאַוִּים

לִכְנָפַיִם,

וּבוֹרְאִים אֶת הָעֲנָנִים

הַלְּבָנִים.

* מתוך הסוויטה "אלבום לבן" של פדריקו גרסיה לורקה (בתרגום שלי)

תַּמָּה עוֹד שָׁנָה

שֶׁחוֹלֶמֶת אוֹתִי שׁוּב

פּוֹסֵעַ בֶּהָרִים

מוּל הַשֶּׁמֶשׁ

נִיחוֹחַ עוֹלֶה בִּי

נִנּוֹחַ

עִם כְּסוּת עוֹרִי

הוֹתַרְתִּי סִימָן

לְאִישׁ, עַל הַר שֶׁנִּשְׁאַר

כְּהֵד שֶׁנּוֹתַר...

חיים רבים כילתה האש והתחושה היא שלחינם.

חיים שאבדו באופן כלכך מיותר.  מחריד!

*

רבים איבדו את בתיהם.

אני רק את הזכרונות.

תמונות נוף ילדותי ונעוריי וילדיי הקטנים שמתרוצצים בכרמל.

הכל עלה באש ונכחד.

אני מעביר כף יד חולמנית על הצלקת השחורה.

לא יודע איך, מחבקים צלקת.

לא מסוגל לנטוש אהובה, גם אם היא נחרכה.

כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב מילים והן לא מסתדרות לי.

במקום, אני מסתובב עם המילים של זלדה, משוררת הכרמל והאורנים.

לא שאני זוכר את המילים, אך כן את חוסר התשובות והנחת שבשיריה.  מתאים לאירועי הימים האלה.

השירים נקראים היום עם משמעות אחרת.

שני יסודות / זלדה

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

הכרמל האי-נראה / זלדה

כַּאֲשֶׁר אָמוּת

לַעֲבֹר לְמַהוּת אַחֶרֶת –

יִפָּרֵד הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה

שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי,

כֻּלּוֹ תַּמְצִית הָאֹשֶׁר,

שֶׁמְּחָטָיו, אִצְטְרֻבָּלָיו, פְּרָחָיו וְעֲנָנָיו

חֲקוּקִים בִּבְשָׂרִי –

מִן הַכַּרְמֶל הַנִּרְאֶה

עִם שְׂדֵרַת הָאֳרָנִים שֶׁיּוֹרֶדֶת לַיָּם.

הַאִם תַּעֲנוּג הַשְּׁקִיעָה הָאֲדֻמָּה

הוּא מִיסוֹד הַתְּמוּתָה שֶׁבִּי?

וְתַעֲנוּג הַבְּשָׂמִים

וְרֶגַע עַרְפִלֵּי הַמַּיִם

וְרֶגַע הֵשִׁיבָה

לַמַּבָּט הַתַּקִּיף שֶׁל שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם,

לָעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל –

הַאִם מִיסוֹד הַתְּמוּתָה הוּא?

**

ארנים נדהמי שמש / זלדה

אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ

הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פִּרְאִי –

אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה

    עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב

    בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם,

אַךְ אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי;

מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית

בִּצְמַחִים צָצִים וְנוֹבְלִים.

גַּם תַּכְלִית חַיַי

    וְתַכְלִית מוֹתִי

לֹא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וישנה אבואלה האישה בחיי

שפעם תרגמתי את לחישותיה מול הקניון הירוק.

זֶה שֶׁלִּי

אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן

בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַקֶּנְיוֹן

אֶת הָאֳרָנִים

אֶת הָאוֹר.

אני מעביר כף יד חולמנית על הצלקת השחורה.

לא יודע איך, מחבקים צלקת.

יודע כי לא נוטשים אהובה, גם אם היא נחרכה.

היום יצאתי לחפש נרות לחג.

כמו שאי אפשר לקושש עצים במקום ללא עצים, כך אי אפשר למצוא נרות חנוכה במקום שבו לא חוגגים את חג האורים.

התפשרתי על נרות יומולדת.

מתאים לי, כי בעוד שבועיים אני חוגג את נס החיים שבי.

נס הוא שבנעשר אהיה בעוד שבועיים.

נס שראשי זקוף ומאיר את האפילה.

חנוכה לי הוא חג של לידה.

מאור קטן ורוטט לאור גדול.

שֶׁהֶחֱיָנִי בֶּאֱמוּנָה וְקִיְּמַנִי בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעָנִי לִתְשׁוּאוֹת

לחג חנוכה, אני מאחל לכם שבבתיכם יהא הרבה אור,
וניסים שזאת האמונה,
ונפלאות שזאת הדרך
ותשואות שהן התוצאות

אחר כך, יצאתי לתור אחר חנוכה שבגינה.

דרורית ספרדיה בחרה בשבילי את האפרסמונים שהבשילו על העץ.

חג אורים שמח עם שימחה והרבה care