יומני אלפוחרה

היה סוער מאוד.

היה מסעיר מאוד.

עתה אני חש שוב את רעד מיתר הזהב.

שמח בשובה של הרעידה.

מַרְעִיד בִּי מֵיתָר

מִקֶּשֶׁת מִתְמַתַּחַת

נָכוֹן

לוואי והמחר יביא בכנפיו רוגע ושימחה לכולנו

 אך אני כן יודע להצטברח לפחות כמו גוזל רעב ורגזן של זרזיר הפימה"

הרבה ציפורים עפו מעלי השנה ושימחוני בכל קשת האנרגיות.

פתח סוגריים: בשפות אחרות ובעברית הציפור נקראת פלמינגו.  בספרדית שמה הוא פלמנקו, כשם תרבות הריקוד-שירה-מוסיקה.  אחרי שראיתי את ריקוד החיזור שלהם הבנתי גם למה... סגור סוגריים.

אך לא בתרגילי גמישות הנפש אני היום, אלא באנרגיות שהציפורים מביאות.

אחד ממוריי סיפר לי פעם, כי בסין העתיקה היו מכניסים אדם מוטרד נפשית לכלוב עם 30 מיני ציפורים שונות.  הרעיון היה כי ההרמוניה האנרגטית שהייתה שם סידרה וריפאה את מכאובי נפשו.

אני נוטה להאמין כי גם אני נמשך לציפורים משום האנרגיות שהן מביאות, אשר נפשי זקוקה להן.  ליבי רעב גם לזאת...

כמו אותו אחר צהריים בשנה שעברה, כאשר נקלעתי ללב להקה של עשרות אלפי קוֶולוֹת אדומות מקור (Red-billed Quelea).  ציפור חסרת שם עברי, אך זו הציפור הנפוצה ביותר על כדור הארץ, עדיין לא נמצאת בישראל וטוב שכך.  על כל תושב בכדור הארץ יש כ- 300 מיליון קוֶולוֹת.  מסה אדירה שמשמשת מזון עיקרי למרבית הציפורים הטורפות בעולם וגם היונקים הטורפים שמחים לסעודת קוולות.  לעומת זאת,  הן מהוות את המפגע הגדול ביותר לשדות דגנים.  הציפור הזו מסוגלת להתקיים גם שבוע ללא מים, ובכך מסוגלת לנקות מזרעים אזורי גידול שלמים בעולם.

יום אחד בסוף יום מהביל וחם מאוד באפריקה, עצרנו את הרכב לתצפית על זוג אריות חמקמק.  נוכחותנו הרימה לפתע עשרות אלפי ציפורים מתוך העשב.  עמדנו שם המומים מהמראה.  זה היה יותר כסרט טבע מאשר מציאות.  אחרכך שקעה השמש והצלחתי עדיין ללכוד תמונה מול השמיים המסגילים.

הצלחתי איכשהו גם ללכוד כמה זכרים במעופם.  בתקופת החיזור והרבייה הזכרים לובשים מסיכת פנים שחורה, לבנה או צהובה.  בצילום ניתן לראות זכר עם מסיכת פנים שחורה בצד שמאל, ועם מסיכת פנים לבנה בימין.  שניהם בעלי מקור אדום.  במרכז, מעט מטושטש זו נקבה חסרת מסיכה ומקור בהיר יותר.

עמדנו שם שקטים מאוד.  כשהערב ירד פנינו שקטים לשוב למחנה.

הרגשתי שמחה פנימית שקטה ומאוד ברורה, קלה מאוד לסימון והכרה. ראיתי כי גם פניו של ג'רמיה לבשו רוגע.  כאילו רקמות פנימיות עלו והחליקו את העור. שנינו עטינו מסיכות של זכר קוֶולה, הוא שחורה ואני לבנה.

כרגיל עם ג'רמיה איש ללא מילים, לא דיברנו על זה.  אך כאשר ירדנו מהמכונית, רגע לפני שפנינו לפרוק את הציוד, הוא חיבק אותי כמה שניות ארוכות.

עד היום אני זוכר את תחושות הרוגע והניקיון איתן הלכתי לישון.

כמו עם הטירמיסו שאכלתי לפני שנים בפירנצה, תמיד אני מחפש את התחושות האלה, ומוצא אותן רק כמעט.

הטעם לא אותו הטעם, גם הטקסטורה לא.  לשם כך חשבתי, כמו עם הטירמיסו, אהיה חייב לשוב בינואר לאפריקה.  לקוות ששוב אזכה להיות במרכזה של להקת קוֶולוֹת אדומות מקור.

אך גם חששתי כי לא אוכל לטבול באותו הנהר פעמיים, ולוּ משום שהכול הרי משתנה, גמני...

עד שלשום.  אז נעלמו חששותיי, כי באותו היום נמחקו ממני כמה קמטי זעם, למראה דרורה קטנה נמה על ענף הרדוף הנחלים.

והטעם, הוא היה ממש כטירמיסו של פעם...

כאן עם המטען המכביד של הזיכרונות והחיים של השבוע האחרון, אני רץ מהבוקר בין רופאים, סידורים וקניות.

שבתי הביתה רק כדי להיווכח בסל ששכחתי בשוק.

שבתי על עקבותיי עד  פדרו, האיש הטוב מדוכן הגבינות שמר לי את הסל וגם הוסיף חיוך.

בשביל החיוך שלו שכחתי את הסל. מאותו הרגע הכול נרגע.

בין החיוך ועיניו הכחולות לליבי הרעב, ידעתי שאלך לַמְּלֵחָה, וביקשתי מפדרו גם בקבוק ריבֶּרה משובח עם פותחן.

כבר בכניסה למלחה זכיתי ליהנות מלהקת שחפים אשר לכבודי פרשה מבנה יפהפה.

ישבתי נהנה עם מעט מחריץ גבינה בכמון, לוגם יין אדום שנמזג לתוכי נכון.

לידי, באותו השקט פלמנקו צעיר יפהפה שט בגאווה, מידי פעם שולה איזה שרימפס טעים.

בירכתי אותו בעוד לגימת טינטו.

היה שווה.

הכבדות של ימי הזיכרון התחלפה לה ברוחב הלב של הטבע.

ברוגע של יין וכחול של מים ופלמנקו מרגיעה ומיישרת קמטים.

שמח שבתי הביתה ולכבוד שבת תפסתי את הדרורה נמה על ענף הרדוף הנחלים.

מראה מרחיב לב, מכמיר.

השחרור הופיע בשקט, שלא להפריע לדרורה.  בשקט, אך אינו מוותר על המנה היומית של עוד כמה פלפלים אדומים בשיח הפלפלים התרבותי.

עוד רגע והוא כבר מקפץ-עף את המרחק הקצר שבין הכסא לשיח.

מול יפי פרחי הניצנית, סיימתי את חריץ הגבינה.

מתפלל, נושם את הפרחים עמוק לתוכי, כאור נרות השבת.

היום הזה התמלאתי.

שבת שלום

קו לא נראה שמבדיל ביניהם ומחבר אותם.

קו שמחבר ויונק כוחות מהזיכרונות, מהמחשבות, מהרדיו והטלוויזיה.

עוד יותר מהאווירה וממבטי האנשים.

מהדגלים על המכוניות ובמרפסות הבתים.

הכול מספר על היום הזה.

מתוך עצבות וכבדות השמחה פורצת, מהיכן שהוא ואיך שהוא.

במחי 12 משואות ואנו נושאים לפידים, להעיר את שימחת יום העצמאות.

במשך השנה כאשר מנסים לומר 'ולתפארת מדינת ישראל', לא תמיד זה מצליח.

לעיתים המילים משתנקות בגרון.

אך היום חג הוא.

היום השירים והרגשות מכוונים פנימה.

לדלות משם עוד שימחה שחיכתה דווקא ליום הזה.

כמו קו דק וסמוי.

ימינה לו עצב ושמאלה ממנו שימחה.

מימין הנר מהבהב עדיין בזיכרון ההולכים.

משמאל השמש כבר מאירה את הפרחים והחיים.

אני מהלך על הקו הדק ומבטי פוסע בין ימין לשמאל.

בין עצב לשמחה.

בין אני שברוח שמביט לשמים ואני שישוב כאן בארץ בין השמש לפרחים.

בין צל לאור.

בין אפור לאדום וסגול וצהוב מאיר של אביב.

החיים לוקחים, כמעט בכוח, אל אגף השמחה.

המשׂואות כבר כאן בדמותם של פרחי הלילנית שנפתחו להקרין את יופיים.

להאיר ולהפיץ את ניחוחם המשכר.

בעדינות האבקנים הם מזכירים עדיין את אור הנר המרצד.

אך כבר מפתים ומזמינים את השמחים במשׂואות של אור שמש.

תקווה שהנרות והמשׂואות יציתו את האש הנכונה השנה.

את האור להמשכה של שנה טובה יותר.

בה נדע הן לזכור והן לחיות.

הן לאהוב והן להכיל.

שתהיה שנה של שימחה.

עם הרבה נחמה ואור שמש ובריאות.

למדינת ישראל ולכולנו.

חג שמח

הם חולפים בדרכם אל, גל אחר גל.

אין הלב יכול להכיל את כולם.

אף העין לא.

לא ניתן להבדיל היכן מסתיימת שורת המוות הנוראה של ימי השואה,

והיכן מתחילה השורה הקצרה של חללי מערכות ישראל.

שורה קצרה ונוראה באריכותה.

עבורי היא לא מסתיימת לעולם.

למדתי להצניע אותה רוב ימות השנה.

לזכור אותה לפני כל פינה.

אך להזכיר אותה רק פעמים ספורות.

ביום הזה אני נזכר וגם זוכר ומנסה להזכיר.

ביום הזה אני עצוב וגם מחייך.

ביום הזה אני זוכר לא רק את המוות הקשה, אלא גם את הצחוק והחיוך.

ביום הזה אני זוכר את החיים הנפלאים שהם העניקו גם לי.

הם תמיד באים, ברגעים קשים הם מופיעים.

כמו סבא וסבתא טובים ומחזקים.

הם באים לחזק ולכוון.

לחבק ולהעניק חיוך ושימחה.

אני נזכר איך לחשתי שאיני יכול כאשר נפלתי אפיים ארצה -

רקדן כבר לא אהיה לחשתי באוזני הרופאה בעייפות ובמרירות.

היא בקשיחותה הקימה אותי שוב על רגליי, ושוב נפלתי.

ומשום מקום-שכזה הופיע מודי.

מודי הרקדן.

מודי שידע לחייך בכל גופו.

חיוך שהיה עולה משפתיו וחוצה את עיניו.

חיוך מאיר עולם.

ומשם היה מקפיץ את השרירים במין אנרגיה שרק הוא הכיר.

מודי שלאחר הקרב ההוא הושלך למערכה של הנערים בלבן.

מודי שקיבל פני קלף של עור לבן, שקוף ודהוי.

מודי ללא שרירי הצחוק שהתאדו ואינם.

כל שרצה היה רק לרקוד.

לרקוד עם אבא.

לרקוד עם אמא.

לרקוד ריקוד אחרון.

הריקוד שאליו הם אף פעם לא הופיעו.

לקרב הזה הוא לא צויד ולא אומן.

לקרב הזה הוא הלך, נגמר ונגמר ונגמר...

ערב אחד הוא עלה לגג עטוף בסדין לבן.

כך סיפרו אנשים מהבית ממול.

הוא רקד את גופו ואת נפשו ושחרר את נשמתו.

ומודי הופיע כאשר נפלת ולא יכולתיי.

כי לרקוד הוא היה מוכן תמיד.

הוא הרים אותי על רגליי בחיוך השמור רק לו.

כל פעם הוא חייך עמוק יותר פנימה אליי.

הרופאה שתקה.

ואני כמריונטה מנסה ומנסה שוב ושוב.

לבסוף הצלחתי.

בזכותו של מודי.

שלא וויתר לי ועלי,

כמו שויתרו עליו.

יהי זכרו ברוך.

יהי זכר הנופלים ברוך.

אלה שבחייהם העניקו ומעניקים לנו חיים.

בואו נזכור

הבה נזכיר!!

על אחת מכנפי טורבינת הרוח צפה תור הצווארון על הסביבה.

הוא אוהב תמיד לבדוק את הנעשה סביבו, פן יגיע איזה בז לסעוד אותו.

זו נקודת התצפית הגבוהה בשטח.

עמודי  טורבינות הרוח נישאים למרומים של עשרות מטרים – יש העוברים 100 מטר, גבוהים יותר מפסל החירות.

כך גם הזרועות המפלצתיות שלהם שנשלחות עשרות מטרים לשחר את הרוח.

וכל זה בכדי להפיק אנרגיה ירוקה.

באנדלוסיה אפשר למצוא חוות רוח רבות אשר יחד עם החוות הסולאריות הם מייצרות כ- 30% מתצרוכת החשמל.

מהמקום שצילמתי את התור צופה (קסטיליה-למנשה) אפשר היה לתור וגם לי לראות גם כמה טחנות הרוח עתיקות.

כמה מהן שרדו עד היום, על אף ניסיונותיו של דון קיחוטה איש למנשה להשמידן.

הרבה קרבות מצפים לו לו לאיש למנשה ועוזרו השמנמן היום.  המפלצות האלה כובשות כל חלקה ירוקה...

הוא חי כאן כאוות נפשו. כאן הייתה בדידות אך לא ריקנות, ומראה הנוף היה נהדר, רוכסי הרים מילי מילין וביניהם שיפעת יערות. הוא עלה כפורח בעבודתו. אם יש ויצמא וניגש עם דלי פחים אל הנחל, הדיחו במים ומלאו על גדותיו. כאן שררה הדממה ובסתר חיקה – רחשי נצח, כאן נצצו כוכבים נאים, ולא אותם רמשי זהב שנראו שם למטה בחצר אביו המעורפלת, לא, אורים מהבהבים, נאים באמת; יש בהם בכוכבים מן המתיקות, דומים הם לנערות קטנות. הוא לא ראה את עצמו כראות אדם עני ועזוב כאשר היה באמת. אותן האבנים בלבד אשר סיקל והוציא מאדמתו הקיפוהו כהמוני עם ממש; הוא קשר קשר מיוחד עם כל אבן ואבן, וכולן מכריו ומיודעיו; הוא התגבר על כולן והוציאן ביד חזקה מתוך האדמה.

כבר בסיפור בריאת האדם ברור כי לאדם יש תפקיד אקולוגי מרכזי בשימור החיים על פני כדור הארץ:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ [כט] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה [ל] וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׁב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן [לא] וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי

כמה שהיא אוהבת אותנו האדמה שעליה אנחנו יושבים, וכל אשר עלינו הוא לשמר אותה ולשמור עליה, ולא שבש את מהלכיה.

כי אם ננצל אותה מידי, יופר האיזון שמאפשר לה לספק את צרכינו וצרכי כל החיים בחסותה.

¿ואז אנא אנו באים?

אני מנסה בדרכי הצנועה להיות מודע למעשי ביומיום.

לזהם כמה שפחות, לחסוך באנרגיה, להמעיט בשימוש בכימיקלים, להפריד לשם מיחזור את הזבל הנצבר בביתי.

אני חושב שאהבתי לטבע בכלל ולציפורים בפרט רק חידדה את המודעות והעשייה שלי בביתי למען האדמה עליה אני יושב.

אם כל אחד יתרום מעט ויגביר את המודעות שלו מעט יותר, נשפר את איכות חיינו.

נגרום לכוכב הזה לחייך ולאהוב אותנו ואת בנינו ואת בני בנינו, עוד הרבה שנים.

ואפשר לאהוב דרך גינה או מרפסת...

אפשר שציפורים יבואו וישירו לך בחלונך.

הנה צמד ממכלול הציפורים שביקרו אותי באביב הזה.

אני רואה בזה ביטוי של אהבה...

דרור

עקעק זנבתן

התחלתי לפני כמה חדשים באפיית חלות משום הערגה לקבל שבת כסדרה.

מאז, לפחות פעמיים בחודש אני וכל הנקלע לביתי נהנים מטעם שבת משובח.  ללא ספק כי טעמה של שבת משתבחת עם קצב האדמה שננסך בי, כאשר אני לש ומעבד את החלות.

עונג אמיתי!

בעודי במטבח הרהור רדף טעם וריח, עד שעלה טעמו המשובח של מיצפטל של ילדותי.  מכאן התקצרה הדרך לחיה שנהב, המשוררת האהובה עלי בימים אלה.

וכך היה.

באחד מביקורי גילו לאוזניי כי הוצאת עם עובד עוברת למשכן חדש ומציעה את תכולת מחסניה למכירה בפרוטות.

ביליתי שם כמה שעות רוויות באבק ספרים מתיש והצלתי ערימה נכבדה של ספרים.

הצלתי, כי הסתבר לי שם, כי כל ספר שלא יימכר,  ילך לגריסה! צמרמורת...

שם זכיתי למצוא את "זה עץ התות" ספר שיריה של חיה שנהב משנת 1979.

אוצר של שירים – משוררת נהדרת.

שיר נהדר שלה שתפח אצלי כאשר הבצק תפח בגינה.

אוֹ פַּרְפַּר

נִקִּיתִי פָּנַי מִן הָאִפּוּר.

אֲנִי חַפָּה אֵלֶיךָ,

לְבָנָה.

קַל נוֹשֵׁר יָחֵף יַסְמִין בּוֹדֵד.

זוֹ הִתְיַפְּחוּת.

אִם תִּרְאֶה פִּתְאֹם אֲנִי צִפּוֹר,

אוֹ פַּרְפַּר,

הֲרֵי אֲנִי צִפּוֹר פִּתְאֹם, אוֹ פַּרְפַּר.

הָאוֹר שׁוֹנֶה הַיּוֹם, אָפֹר, נִתָּךְ,

בְּעַד מִקְוֵי עֵינֵיךָ.

החלות באמת היו טעימות אתמול במיוחד.

גם עוגת הגזר-דלעת יצאה עשירה מתמיד.

ימים טובים שיהיו

עפרוני (מצויץ) ספרדי

זוועה!!

אני יודע שקראתם את הדברים שטליק כתב במסגרת הגדרת הנושא החם, אך הנה הם כאן שוב, כדי שאני אזכור אותם:

ביום רביעי בערב יחלו הארועים לציון יום השואה והגבורה.

מערכת הנושא החם מזמינה אתכם לקרוא את הנתונים הבאים: 198 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל, כ-32 ניצולים נפטרים מידי יום, כ-11,700 ניצולים מתים בשנה.

כל ניצול שני נחשב בודד, 10,000 ניצולי שואה עריריים חיים בישראל, אחד מכל חמישה ניצולים סובל ממצוקה נפשית, 16 אחוזים מהם סובלים מהפרעות חרדה, 4 אחוזים סובלים מהפרעות טראומה, 10 אחוזים סובלים מדיכאון.

מלחמת העולם השניה בה אירעה השואה הייתה לפני 67 שנים !!! הנתונים מדכאים, מה שיותר חמור שרק בהתקרב יום השואה אנחנו נזכרים באנשים האלה, מחבקים אותם לרגע ואחר כך ממשיכים הלאה.

מערכת הנושא החם קוראת מכאן לזכור את הניצולים יום יום ולא להפקיר אותם. נזכור את ששת מיליון הנרצחים ונעמוד דום לזכרם.

אמן טליק על דבריך.  כל מילה בסלע!

בימים ההם, בשואה היהודית באירופה, נכתב בדם פרק קשה בתולדות העם היהודי ועוצב מחדש מדף הספרים היהודי.  לפני כעשרים שנה התוודעתי לפנקס זיכרונותיו הלא יאומן של קרוב משפחתי משה פרנק,  יבדל לחיים ארוכים.  ילד בן 8 שעבר את כל מוראות המלחמה בנדודים ובבריחה מתמדת.  סיפור מדהים.  את פנקס זיכרונותיו: "להישרד ולהעיד" הוציא לאור בית לוחמי הגטאות ב- 1993, במסגרת פרויקט פנקסי עדות.

הספר הזה מלווה אותי כבר שנים, משמש לי סרגל התייחסות לחיים שלי ולי, כבעל זכות לחיות בדור התקומה, כאב לילדים חופשיים.  מידי פעם אני קורא בפנקס, מתפלל תפילות לחיים.  וודאי שהיום!

הספר מלא בקטעים בלתי אפשריים, על יכולתו של ילד קטן מול מכונת ההריגה הנאצית. קטעים רבים מצמררים בעדות הזו של הילד הקטן.  כבר הבאתי בעבר קטעים מהפנקס הזה.  הפעם בחרתי בקטע שמלמד על יכולת ההישרדות של משה פרנק, מתובלת בעוד אחד מהניסים שהילד הזה אסף במשך המלחמה.

הקטע מתרחש בחורף בתחילת 1943, ומתאר את גורל שארית היהודים שעדיין לא נשלחו להשמדה באיזור זאמושץ' (Zamość) שבדרום מזרח פולין:

במחנה קרלובקה (Karalowka) הועסקו יהודים ביבוש ביצות והכשרת דרכים עבור הגרמנים.  על אף הסכנה שבדבר, התגנבתי באחד הלילות לתוכו.  במחנה הזה היו עצורים יהודים מהעיר ומסביבתה ועוד עיירות אחרות.  הם עבדו קשה מאוד מהשכם בבוקר ועד החשכה; בגדיהם הקלים היו בלויים וקרועים ונעליהם (אם בכלל אפשר לקרוא להן כך) היו קשורת עם חבלים, סמרטוטים ועטופות עם ניר זפת. אחרי העבודה החזירו אותם לצריפים קרים.  לא היו מיטות – אנשים שכבו על הרצפה, ללא כל כיסוי.  היו כאלה, "המאושרים" בעלי המזל, שמצאו קרשים והניחו אותם על חביות סולר והנה לך "מיטה".  לפני שהלכו לישון, עמדו בתור בכדי לקבל את מנת המרק היומית, מרק ש"תוכנו" היה חתיכות קטנות של לפת קפואה.  פגשתי כאן כמה ילדים, שהיו "בלתי ליגליים" כמוני.  לעצירים המבוגרים הייתה בעיה איך להסתיר אותנו, וגם – איך להפריש ממנת המרק הקטנה, שנועדה לעובדים "הרשמיים", גם לנו.  אני מרגיש צורך להזכיר את אחד האחראים,  יהודי בשם גוטליב, שעשה מאמצים לשכנע את האחרים כדי שיסכימו להפריש קצת ממנות-הלחם הזעומות, גם עבורנו, הילדים.  המצב היה קשה – רעב וקור עז.  במרכז הצריף הגדול, ששוכנו בו כ- 30 איש, הוצב תנור-ברזל קטן סביבו הצטופפו לפי התור, דיירי הצריף אם כדי לחמם חתיכת לפת קפואה שאספו בשדות שבקירבת המחנה, ואם כדי להתחמם.  מצב הרוח היה ירוד.  יום קודם בואי, מת אחד העצירים מחמת הרעב והקור.  מרבית העצירים השתעלו, היו מלוכלכים, ורבים מהם – חולים. על אך הוראות הגרמנים, נשארו כמה מהם בצריפים בסרבם לצאת לעבודה.  ביניהם, זכור לי עד היום,  יהודי שפנה אלי ואל האחרים ואמר: "מה טעם בחיים אלה, הרי היום או מחר סופנו למות, אז למה לעבור עוד עינויים?"  והוסיף: "בואו לא נצא לעבודה, שיבואו וישימו קץ לחיי העינויים.  אני מכל מקום, נשאר.  מחר לא אצא לעבודה.  שיעשו בי מה שמתחשק להם!"

הכל היה הגיוני ונכון, אך לי היו אינסטינקט ותאווה עזה לחיים, לחיות ולו עוד שעה, ולו עוד רגע, עוד שניה!  לא רציתי למות, וודאי לא "להתנדב".  פעם בי איזה יצר עז לא להיכנע, לברוח, לחיות בכל מחיר...  ואכן, למחרת בבוקר, עוד בטרם זרחה השמש, הגיעו הגרמנים עם הכלבים, הקיפו את המחנה,  עברו בכל פינה ופינה.  את כל מי שלא יצא לעבודה הרגו בו-במקום, או הובילו אותו לאיזור ה"רוטונדה", ליד תחנת-הרכבת ושם הוציאוהו להורג.  המקום ההוא הפך לאתר השמדה של שארית היהודים, שבויים רוסיים ואנשי האינטליגנציה הפולנית.

באותו הבוקר, הילדה רחל אלבאום ואנוכי, הסתתרנו מאחרי חביות שעליהן הונחו קרשים ושימשו "מיטות".  בשוכבי מתחת לדרגש השינה המאולתר, תקף אותי רעד עז; בכל כוחי ניסיתי להשתלט על הלמות-הלב, שדמה לרעמים, אך – ללא הועיל.  בעת שהכלב הריח אותי ואת רחל ששכבה מולי וגם היא רועדת מפחד, ראיתי את המוות לפני עיני.  הגרמנים התכופפו לוודא אם מישהו איננו מסתתר, גערו בכלבים המתמהמהים ויצאו מהצריף עם אלה שנתפסו ועדיין לא נרצחו.  דממה השתררה, מין שקט בלהות כזה.  עד היום אני תוהה ואינני מבין איך בניגוד לאחרים, הכלבים לא גילו אותנו...  שנים התהלכתי עם המחשבה שאולי זה היה חלום וחזיון שווא כתוצאה מהמתח הרב עד אשר פגשתי, לאחר המלחמה, את רחל במחנה בקפריסין.  באותו מעמד אימתנו את אותו ה"נס" שקרה לשנינו והודות לו נשארנו בחיים וזכינו לראות במו עינינו את הקמת מדינת ישראל.  

אני לא יכול לסיים, בלי להתייחס שוב לניצולים שחלקם נמקים לנגד עינינו ואין מושיע.  האנשים שניצלו, לכולם אירע נס והם שרדו את המכונה הנאצית.  חלקם לפחות, לא שיער כי יבוא היום והם שוב ירעבו ויינמקו במדינת ישראל שקראה לקיבוץ גלויות והניפה את הדגל הכחול לבן, שלמרחוק נראה.

אני מקווה מאוד מאוד כי מצבם של הניצולים אשר חיים עדיין, יוקל על ידי הרשויות של מדינת ישראל.  הם הפנים שלנו...

הקיר הבוכה בכניסה למחנה בלז'ץ (Bełżec, בדרום מזרח פולין, לא רחוק מחלם - Chelm)

בבלז'ץ הושמדו רוב בני משפחתי.

לזכור ולהזכיר, ולא לשכוח!

כבר צילמתי אותה בעבר.  הצילום שפרסמתי אתמול הוא מלפני כחודש, כאשר היא נשאה כבר שני פרחים ושבעה ניצנים נוספים.

הסיפור שלה מתחיל בפברואר 2009, כאשר שבתי מאפריקה.  בבית חיכה לי סחלב פורח.  בני הצעיר הכין לי קבלת פנים וגם הביא לי פרח אהוב במיוחד, סחלב שבראשו התנוססו כמה פרחים בוהקים בלבן – אפרודיטה.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

בתחילה היא שכנה על שולחן האוכל והבחנתי שתמיד היא נושאת את מבטה לאור.  כל פעם הזיזו אותה מפינה אחת לפינה שנייה, ולבסוף לא עמד לה כוחה.

בתחילה איבדה את פרחיה.  אחרכך הצהיבו עליה, מספרים עוד סיפור עצוב של סחלב מתגעגע עזות לחנות הפרחים.  היא לא אהבה את הטלטלות ושידרה לכל עבר אובדן, אולי מישהו ישים לב וינסה לעשות מעשה.  עשיתי מעשה והעברתי אותה למטבח – סמוך לחלון, שתיהנה מהאור ושאף אחד לא יזיז אותה ממקומה.

ואכן, שם הוא זכתה להרבה אהבה וליטופי מבטים.

כל מי שנכנס למטבח התפעל מיופייה וליטף אותה בעיניו.

מאז, כמעט שלוש שנים היא מחייכת אלי ומאירה בפרחיה פעמיים בשנה.

השנה הגדילה אפרודיטה והביאה זר פריחה נהדר של תשעה פרחים בשתי שורות.

הרבה מרפא יש באור שבוקע מרכותה.

אפשר לרפא בו פצעים

להתחבק