יומני אלפוחרה

אני עם תמימותי פגשנו אותה בחנות המחשבים הגדולה.

ואז זה התחיל, זה לא אדום מספיק וההוא שבפינה בטוח שהמסך שלו מסנוור.

המחשב נראה כבד מידי, יקר מידי, מיושן מידי ועוד...

ואני ממשיך איתה ולא קולט.

היא לא כזאת, ובכלל, מה פתאום היא צריכה מחשב חדש?!

הנוכחי שלה אמנם לא הכי מעודכן, אך תמיד היא הסתדרה איתו יפה.

בסוף הרמתי ידיים והצעתי לשתות משקה.

אחרכך, ממש בדרכנו החוצה, חלפנו ליד חנות המותג של הרשת הפורטוגלית "החתול השחור" (Gato preto).

חנות שכל מוצריה הם לבית הרומנטי.  הכול עם עיצוב חתולי כזה או אחר.

כמובן שנכנסנו, כי ידידתי מאוד רצתה לרכוש כריות חתוליות לספה שלה שבסלון.

בזמן השיטוט בפינותיה היפות של החנות, עברה השיחה באופן טבעי לענייני חתולים.  ומהר מאוד לכיוון של חתולים חסרי בית, ועוד יותר לגורים מסכנים שמתגוללים יתומים בקרנות רחוב.

ואני עדיין בתמימותי, משיב לה כמה החיים לא מפנקים את החיות העירוניות, אך עדיין אני מאמין שעניי עירי קודמים.

ליוויתי אותה למכונית, וכשהגענו היה נדמה ששמעתי קול יללת חתול חלשה.

היא פתחה את הדלת ואז ראיתי את שני הגורים עם עיניהם הכחולות מבקשות.

ובאחת, קלטתי איך מוּנְפּלתי עלידי ידידתי הטובה.  היא ידעה, כי רק אם אראה אותם אאמצם אל חיקי וביתי.  כלכך רכים ושבריריים הם נראו.  אני מתאר לעצמי שאמא שלהם הייתה פתרון הרבה יותר טוב, אך היא נדרסה סמוך מאוד לביתה של הידידה.

וכך היה.  עתה בביתי מסתופפים שני גורי חתולים זעירים בני חמישה שבועות.

שניהם מכמירים כל לב.  לבנים ג'ינג'ים.

אחד גדול יותר והרפתקן שייקרא כאן רינו, והשני קטון במעט שמגלה ניצני חוכמה ייקרא טינו.

חיי השתנו מיום שישי בערב.  שוב בגילי המופלג, אני מכין פורמולות ומחמם בקבוקים.  מזל שחיתולים לא בעסקה.

כלכך הרבה שנים עברו מאז שג'ייסון הייתה מביאה לי כנפי ציפורים כתשורה.

כנראה שהגיעה הזמן לפתח מערכת קשרים גם עם טינו ורינו.

הנה הוא טינו אתמול בלילה מביט באמונה...

חציתי את היום הזה והגעתי לקו האש הפרטי שלי, קו לא נראה.

בין יום הזיכרון לערב יום העצמאות אני עורך תפילת נעילה שקטה.

תפילה שהיא הבדלה וחיבור בין שני הימים.

אני מתאר לעצמי כי בישראל הייתי יונק את הקו הסמוי הזה מהיכן שהוא.
מהרדיו ומהטלוויזיה.
עוד יותר מהאווירה וממבטי האנשים.
מהדגלים על המכוניות ובמרפסות הבתים.
הכול היה מספר לי על היום הזה ועל הערב שקרב.
כאשר מעצבות וכבדות השמחה פורצת, מהיכן שהוא ואיך שהוא.
כאשר נסעתי לכאן שכחתי לקחת את המנגנון שיודע כך להפוך עצב לשמחה.
שיודע במחי 12 משואות ואנו נוסעים לפידים, להעיר בי את שימחת יום העצמאות.
בחיים שאני מנהל כאן אני אחראי על הטקס.

אני מארגן אותו ומשתתף בו.
אני מדליק את המשׂואות.
ואפילו מנסה לומר תפילה לתפארת מדינת ישראל.
ולא תמיד זה מצליח לי.
כי הדבר דורש ממני התכוונות מלאה.
להיות שלם עם הטקס שמבקש לנבוע ממני.
דווקא בשנים האחרונות אני משתפר ומצליח להתכוון אל תוך עצמי פנימה.
לדלות משם את השמחה שהייתה בי בשנים אחרות.
שתפריח את השמחה של היום.
כמו קו דק וסמוי היא תפילתי.
ימינה לה עצב ושמאלה ממנה שימחה.
מימיני המילים עדיין מהבהבות אל להבת הנר, עדיין בזיכרון ההולכים.
משמאלי השמש כבר מאירה את המילים שקורנות מאור הפרחים.
ואני מהלך על הקו הדק ומבטי פוסע בין ימין לשמאל.
בין עצב לשמחה.
בין אני שברוח שמביט לשמים ואני שישוב כאן בארץ בין השמש לפרחים.
בין צל לאור.
בין אפור לאדום של אביב.

החיים ייקחו אותי עוד מעט, כמעט בכוח, אל אגף השמחה.
המשׂואות כבר כאן בדמותם של פרחי האָהָל שנפתחו להקרין את יופיים.
להאיר.
ואני עדיין מסרב.  אני כאן מלטף עדיין את אור הנר המרצד.
עדיין זוכר, נזכר, מזכיר.
אך הפרחים מפתים ומזמינים אותי במשׂואות של אור שמש.



החיים פונים לשמחה ומותירים את העצב.
הנרות יכבו בקרוב, והמשואות יאירו, עד אשר גם הם יכלו.

הצירוף הזה, הבלתי אפשרי, של נרות ומשׂואות, הן אבני הצור שיציתו בי את האש הנכונה.
את האור להמשכה של שנה.
הן לזכור והן לחיות.

אני מקווה שתהיה שנה של שמחה.
עם הרבה נחמה ואור שמש ובריאות.
למדינת ישראל ולכולנו.

שדות

*מאתמול משהו או מישהו הפך את הבלוג לפרטי.

טליק הודיע לי על כך ואני הודעתי בבלוג 5.

כניסיון אחרון כתבתי את הפוסט של אתמול שוב, וראה זה פלא הדברים חזרו לקדמותם.

אולי התחבא איזה קוד סמוי בפוסט שכתבתי, שגרם להפרטה של הבלוג.

עמכם הסליחה.

ושוב, חג שמח

ואתם מסייעים בידי.  במהלך השנה, אתם משתתפים בסיוטי חיי יותר מפעם אחת.

אנמקווה שתסלחו לי היום, כי דווקא ביום הזה, עולה ברוחי מצעד אחר, צדדי ונשכח.

מצעד של אלה שפוסעים לאיטם, חיים עם צל מוות בתוכם.

ביום הזה, אני בוחר להיות להם לפה קטן, כי הם הרי לא מסוגלים.

הם חיים אך מקומם לא איתנו.

הייתה מלחמה ואנחנו המשכנו, חלקנו פגועים אך חיים ומנסים להשתקם.

אך ישנם אחרים, שעבורם העולם נעצר בקולות רעמים ובסנוור ברקים, כאשר המלחמה פרצה פנימה אל תוך חייהם.

חיים שהתנפצו ברעש פגז מתפוצץ.

חיים שפסקו בצרימת צרור כדורים שורק.

ואחרכך שקט ודממה.

ויש מהם שעולמם עדיין דמום.

אך מתעורר לעיתים, להרף עין, ונראה רווי ומלא כתקוות של צעירים.

אך רק להרף ואז כבה, וכך שוב ושוב ושוב, כסיזיפוס במעלה הר נסתר מעיניים.

סיכויים רבים כי כאשר תבקר את יודה'לה תראה אותו מחייך.

צוחק בעיניו ומחבק וסופג את המגע.

ואחרי כמה דקות כפרח יקמל, המבע יכבה וזרועותיו יישמטו, וכך גם ראשו על חזהו.

וכבר הוא לא כאן.

הסלע שניסה להרים, הדרדר שוב במורד ההר, כיבה את הרצון המתעורר של יודה'לה.

אתה מנסה להשיבו, מנסה לדובב אותו ולגעת ולצחוק, ומאומה...

הידיים רפוסות והראש רפוי והעיניים עצומות.

יודה'לה כבר לא כאן, הוא שקוע במקומות שלא נכיר ונדע.

ואז, כמו גייזר סמוי ניעור בתוכו.

בהתחלה רעדה קלה בכפות ידיו ובשיפולי שפתיו.

רטט שניכר למי שקשוב אליו.

ובקצב שעולה מתוכו, הגוף שלו מתעורר מהחשיכה שבה היה מצוי.

הראש מתרומם עם חיוך מבטיח, והעיניים שוב בורקות והגוף שוב כמה ויוצא אליך.

ואתה איתו בשמחתו, רוצה לפרוץ יחד איתו לעולם.

כלכך אתה מקווה שאפשר להאריך את שהותו במעלה ההר, כמה שיותר.

אך הזמן של היחד שלכם נקצב בחומרה.

אף אחד לא יכול לו לקוצב האכזר.

תמיד אני יוצא מיודה'לה שטוף דמעות ורותח מכעס.

יש לי אז שיח רוגז עם בורא עולם, אך אני נרגע מהר, נשטף בשמש הטובה ובקולות ציפורים.

מהר מאוד אני שוכח, עד שאזכר שוב.

והיום, כן היום אני זוכר!

ורוצה שכולם יזכרו את אלה שמשלמים בכל יום על מלחמה בישראל.

אלה שעבורם המלחמה לא הסתיימה מעולם, אפילו שאינם יודעים זאת....

בין המיצרים.

איזה נושא חם נבחר לימים שלפני יום הזיכרון.

לוהט כגחלים שלא כבות: הלם קרב.

כלכך הרבה כתבתי על הנושא, אך השבוע הזה שבין שני ימי הזיכרון, אני מחפש פסק זמן.

להביט לציפורים ולדעת שהן לא אמורות להביא עלה של זית.

אני בחיי אחראי לצאת למסע אל עלה הזית.

להשיג את השלום הפנימי שלי.

וגם אם לא אגיע, הרי הדרך תסייע גם היא.

כשעליתי לגג לפני כמה ימים, חיפשתי את המיית התורים.

במקומם מצאתי את קולו של סבא.

שבתי לשם אחרהצהריים והקשבתי לזוג תורים מאוהב.

היא לא יונה, היא תור ללא עלה של זית, אך כלכך יפה בנסיקתה.

היה קר באותו היום.  הרוח הצליפה כיאה.

כשירדתי הביתה, הרמתי כוס תה מנטה עם רויבוס לכבודי.

תשע שנים מלאו ב-6 לחודש לשהותי כאן בישרא.

עדיין אני מביט מתוכי.

מנסה לעוף בעולם...

שתי תמונות של בַּזְבּוּז אירופי.

ציפור שיר קטנה ונהדרת, בתדודה של הקנרית.

ותודה למי שהמליץ על "מילים של סבא" לעורכי ישרא

כך נאמר וכך עשיתי, וגם הבטחנו "והגדת לבנך".

וכך, לאחר שסיימנו את חד גדיא והקשבנו גם לגירסא הספרדית,

איכשהו התגלגלתי לסיפורו של סבא.  לסיפור שלו שהשתלב אל תוך חיי.

הרהורים וסיפורים אני מצייר על סבי עליו השלום.  אביה של אימי שנשא הכול במשך עשר שנות מנוסה ונדודים עד שהגיע לארץ ישראל ובאמתחתו תעודות המעידות על שמו, תכשיטים של סבתי עליה השלום ולב שנחתם לעולם.  שדיבר רק עסקים ותפילות ולא יותר!

כל בוקר על הגג אני מתפלל ומחכה לאנרגיה הנקייה של הבוקר.  מבקש לדעת עוד מעט על קורותיך סבא במהלך המלחמה.  ושוב הבוקר עולה והזריחה מבעירה אש בקצות העננים, מדליקה בי משואות.  מדגישה את האפילה.

היום אני בגילך סבא.  איני יודע מה היה עולה בגורלי לו הייתי צריך לעבור מלחמה נוראה ושנות הישרדות בסיביר ולהמשיך אחרי המלחמה את כל הדרך דרומה לגרמניה ולעלות לישראל.  מסע של עשר שנים במחוזות בלתי אפשריים.  בתנאים שאף אחד לא שיער קודם לכן.  ושוב אני מביט צרוב דמעות בשמש שעולה מתוך העננים הבוערים ומודה לך שעשית את כל המסע הבלתי אפשרי הזה בכדי שאוכל כילד לחבק סבא.  כדי שאוכל תמיד לחלום על ברכיך כאשר קלעתי צמות מזקן המשי הלבן והארוך שלך.

לוּ ידעתי בימי נערותי שיבוא יום ואת שמך אשא גם.

לוּ ידעתי שהשם שלך יישאני למקומות שלא ידעתי שקיימים בי.

לוּ ידעתי, הרי הייתי מבקש ומתחנן שתיפתח מעט את חותם השתיקה ותשלח ענפים מהקורות אותך אלי.   כך, כל יום אני כותב סרט חדש על איך נראה היום שלך סבא.  מנסה בעירוב זמנים מוזר לחזק אותך מול מוראות אותם ימים.

הכל החל לפני שנתיים וחצי, כאשר הוספתי לשמי את שם משפחת סבי.  מאז סבא מופיע לעיתים בחיי,  מכניס אותי למועדון הפרטי שלו.  אנמאוד שמח שאני, נכדו, נושא עתה שם שנכחד.  וכך גם בני הצעיר.

החייתי את שמו מתוך עולם זכרונות, של עולם שהולך ונעלם.

הבוקר עליתי לצלם את קולות התור.  אביב שהגיע. משהו דחף אותי.  גרם לי להקשיב לקולות אחרים.  זה סבא שהגיע.  בהיתי בפרחי השום והקשבתי.

"מרושש כבר מחלק גדול מתכשיטי המשפחה שסייעו לי לשרוד עד לכאן ומהסיוע שהגשתי גם ליהודים, שפגשתי בדרך, להמשיך במסלול חיים בעתות מלחמה קשים אלה.  הגעתי לבסוף לאותה עיירה בפאתי הצפון ואני מכתת רגליי בין בתיה ובתי המרזח שלה.  חוקר על מי שאולי ראה או שמע את אשר אירע לתלמידי הישיבה ולרבניה.  לא הרבה אינפורמציה מצאתי.  מעט מאוד תקווה ניטעה בי.  עד לכאן נשמרתי לנפשי, ובימים האחרונים כאן, הרבה קליפות התקרעו מגופי ונפשי.  אני מסתובב בבוקר זה עם זקן פרא בן כמה חודשים, לבוש בגדים מטולאים וקרועים ועיתונים שמצאתי במזבלה לפני יומיים, מרפדים את שרידי נעליי.  הקור מתחיל לאכול באיבריי הפנימיים. גם הברכיים כבר לא הכי שומעות את בקשותי לצעוד.  אין דרך ואין מוצא.  נראה כי כאן אסיים את חיפושיי ואת יכולתי להמשיך.  כשל כוחי.   הכוח למסע הזה היה בטחוני שבני הצעיר חי ואני אמצאנו.  אך הנה הגעתי לקצה הדרך, ואין שריד בישיבה ואין מי שיודע את מוצאות התלמידים.  אנוח מעט ואחשוב.  ארוכה היא הדרך שעברתי.  כנראה שנמנמתי על קש שפיזרו על השלג.  לאחר זמן, מישהו ניער אותי בתקיפות.  פקחתי עיניים נוטות להמשיך בתנומתן.  יהודי צעיר טלטל אותי וביקש ודרש שאבוא איתי, כי כאן סופי מובטח בקור הסיבירי.  אזרתי את כוחותי וקמתי, אספתי את מעט חפציי ונגררתי אחריו, מקשיב לקורות המרים של יהודי המקום.  לאיטי גופי הזדקף בכדי לנסות ולהקשיב למנגינה שמעבר למילים.  לקלוט את חום מארחי הטוב.  הוא הוביל אותי דרך סימטאות מתפתלות שנפש חיה לא צעדה בהם.  ריחות באושים עלו מחלונות פרוצים בחלק מהבתים.  העזובה ניכרה משרידים של רהיטים ושאריות בגדים שנפוצו לאורך הסימטאות.  מידי פעם הצעיר עצר וחיטט בערימה כזו או אחרת ונרתע מהריח הרע שעלה ממנה, או שבעט ברוגזה בערימה שהייתה אוסף של כלום שנשאר ממשהו.  גם אני התחלתי להתעניין בערימות האלה, והתאכזבתי ממש כצעיר שהוביל אותי לאנשהו.  משהו משך אותי לגבבה בולטת מהאחרות.  התקרבתי אליה בסתמיות כלערמות האחרות.  ואיך שבעטתי בערמה, גם ראיתי את השלולית הקטנה של שלג שהפשיר באחת מקצותיה.  השלולית והבעיטה שנתקלה במשהו רך הרתיעו אותי.  מה זה! עלה במוחי שלא הבין.  הצעיר התקרב וגילה את הערמה ובתוכה איש צעיר.  רגלי נחלשו מאוד.  היה זה בני! בני שהתקווה למצוא אותו הובילה אותי לכאן עלפני שנים ואלפי קילומטר של רוסיה.  כמעט קפוא לגמרי, אך עדיין נושם וחי!"

עד לסיום המלחמה עשו האב והבן, סבי ודודי, באותה עיירה.  לאחר מכן החלו במסעם לארץ ישראל.  אליה הגיעו בשנת 1949.

אנבטוח שעוד אשמע גם פרקים מהמסע המופלא הזה...

ובאותה הרוח, בטרם פרסמה שיר שכתבה באוגוסט האחרון:

כך הם רבים מהניצולים, בני אדם מקופלים בתוך שרידי בגדיהם.

כלכך עצוב.

לוואי ויקום הממסד של ישראל ויעשה מעשה.

כי לא עוד זמן רב נוכל אפשר יהיה מעשים, שירפדו במעט את חייהם הקשים מנשוא של חלק גדול מהניצולים.

הניצולים זקוקים גם הם ליום זיכרון.  כל יום.

הגיע הזמן שנוכחותם בתוכנו תיווכח בהווה, לא תישכח!