יומני אלפוחרה

סבא, אבי אימי עליה השלום, מגיע אלי בלי הודעה מוקדמת. בחלום ובהקיץ.

על הגג מול הזריחה ורגע לפני שאני נכנס באומץ מהול בפחד לבדיקה מרעידה.

הזיכרון הגדול הראשון שלי אותו חי בי תמיד, איך הוא נשא אותי על כתפיו מגן איילה ואני משהו כמו בנשלוש, נישא אלעל ברומו של עולם.

אחרכך שזורים כלמיני זכרונות קטנים שמרכיבים את שרשראות ילדותי ונערותי.

איש מאוד דתי, לבוש שחורים עם זקן משי לבן וארוך והעיניים הכי כחולות שראיתי בחיי.

הוא הלך לעולמו בגיל מאוד מבוגר, כאשר אני הייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי.

והתחילה תקופה ארוכה מאוד של שקט ממנו.

ניסיתי להשיבו לחיי ללא הצלחה, והזכרונות ממנו הטשטשו והלכו,

חשבתי כי אחיה את זכרונו בלימוד על אשר אירע בשואה, בניסיון להבין את הלמה והמדוע.

אך הוא המשיך בשקט שלו, ולא הטרידני מטוב ועד רע.

השינוי הגיע לפני כמה שנים. לאחר מסעי לפולין, פתחתי במסע להוסיף את שם משפחת סבי לשמי.  המעשה הטכני הזה לכאורה, הוא אשר הצליח שוב לכוון את מַקְלֵט חיי לתדר חייו של סבא עליו השלום. זה התחיל יומאחד, כאשר ממש ממש חשתי געגועים אליו ועליתי לגג מנסה, מחפש את סבא.  היה יום כבד וגשום ולא מבטיח.  שום קרן שמש שמַקְלֵט הזמנים זקוק לו, לא נראתה בשמים.  לאחר כמה ניסיונות ירדתי מאוכזב הביתה.  בדרך למטה היה נדמה לי שצל עבר מחדרי כפוף על ערימת המחברות הישנות.  אחרכך בחלום ראיתי את סבא ביער יושב שפוף וכותב.  אני זוכר שרציתי להציץ מעבר לכתפו ונתקלתי בענף שהעיר אותי.  חבל, כמעט והצלחתי.  בעת שצחצחתי שיניים ראיתי את עיניי והכול היה רשום שם. הכול.  פלאים שכאלה.

'ימים קשים עוברים עלינו כאן.  אומנם החורף חלף, אך עדיין קר מאוד בלילות שביער.  עתה שיש יותר פנאי לחשוב, האביב מעיר את כל החבּוּרות של הנטישה והניתוק, של אי הוודאות לגורל המשפחה.  אני שואב כוח רק מהרצון שלי למצוא את בני היכן שהוא שם בסיביר.  לא ברורה לי כבר אם נכונה הייתה ההחלטה לסגת עם הצבא הרוסי.  המקומיים לא פחות מעוניינים לצוד נשמות יהודים.  כנראה משום שנפוצה שמועה שכמעט כל יהודי שנודד במרחבי רוסיה נושא זהב ותכשיטים על גופו. היה מוזר הפסח הזה.  לא יין ולא מצות, לא ספירת העומר.  ברכה ראיתי אם הצלחתי להשיג תפוח אדמה בימים האלה.  עדיין לא ברור לי איך ויתרתי על פת הלחם שקיבלתי בתמורה לכך שסייעתי לאיכרה אחת להעמיס את עגלתה שנתקעה בדרך סמוכה ליער.  עם חוסר המזון אני מסכין, מה שבאמת חסר לי היא התורה והמשפחה.  את נשיקות יום שישי עם בני המשפחה כאשר הייתי חוזר מבית הכנסת.  את החיבוק שלאחר ההבדלה.  ונשיקת ספר התורה, חסרה לי מאוד!  עתה אני מבין כמה כוח קיבלתי מאהבת המשפחה ומאהבת התורה.  אלה לא מילים, אלו חוטים מדלדלים ממני שאיבדו אחיזה, אולי לעד.  אני מקווה ומאמין שעוד יבוא היום ואתאחד עם בני ובנותיי ואזכה לראות נצרים חדשים לבני משפחתי.  אני מתפלל לכך יומיום ותמיד רואה את עצמי נושא ספר תורה ועיניי נוצצות מהתרגשות ושימחה.  כל כך חסרה לי האהבה.'

במסע הראשון שלי לפולין כתבתי על ספר תורה, או נכון יותר, על זיכרון של דף מספר תורה אשר נתגלה לאחר שנים רבות באחד מבתי העיירה של סבא.  דף, שכמו לב המשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו.  הדף לא מת.  הוא חי וזועק את שהיה.  את הביזה והשריפה.  את האצבע שהורתה אותו פעם בשנה.  כמו שעון עתיק שנעמד מלכת.  אין יותר אצבעות שיחלפו בין אותיותיו. דממת ההיסטוריה שהוא מקפל בתוכו מרגע אחד של ניתוץ וביזה.  מאז הוא רק אור דהוי שמסרב לכבות.  מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של היסטוריה.  כדי שנזכור.  כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.

ושוב היום סבא בדבריו מזכיר לי שנזכור.

נזכור ונמשיך לחיות.

נבנה את בתינו.

נגדל ילדים.

נֹאהַב וּנְאַהֵב.

ולא נפסיק.

אני מקווה שסבא, עם זקן המשי הגדול שלו, מחייך אלי עתה בעיניו הכחולות.

הנה הילד הקטן זוכר ומזכיר.

בזכות סבא אני שוב מרגיש הכי גבוה.

הכי.

כי סבא הוא הכי.

לא רק עם זקן המשי

הוא מלטף הכי הכי.

גם במילים הוא יודע לחדור ללב.

דווקא היום, רק שלושה ימים אחרי לכתה של אבואלה.

אך דווקא היום, ואני חש שדברים עולים ומתרחשים.

מרעידים מיתרים רפויים,

מותחים אותם – אותי.

כלכך אחר אני היום מאשר הייתי לפני עשר שנים.

למדתי כאן להתנהל עם עצמי.

למדתי שיש לי גם יד שמאל.

בתחילה הייתה ימיני קשורה.  לאיטי למדתי לשחרר אותה, ככל שידי השמאלית התחזקה וצברה ביטחון ויכולת.

כשהגעתי לכאן, אמרתי ננסה.

ננסה לראות האם כאן אצליח במקום שלא צלח לי בחיי.

האם כאן אוכל לטפל במוראות המלחמה ההיא שפגעה והביאה את יכולותי הפגומות לגבור עלי.  שנים התהלכתי מגשש מטיפול לטיפול מסיפטום לסיפטום ולא מצאתי מרפא בדרכים, אלא הקלות מפוקפקות.

מהר מאוד הבנתי שהמיומנות הגבוהה של ידי הימנית בעוכריי.  היד שאימנתי ואילפתי כל חיי, לא תצלח לבדה במשימה הזו.  היא הרי אינה מכירה את התנועות הדרושות בעולם החדש שאליו נקלעתי.

עד שהגעתי לכאן, לישראבלוג.

ישרא נתן לי הזדמנות.  במקום הזה נולדו בי יכולות חדשות, שאומנם התחילו וירטואלית, אך למדתי להטמיע אותן למערכת היכולות שלי בחיי האמיתיים.

בישרא למדתי להניע את ידי השמאלית בתנועות קטנות ולא מחייבות, לצד התנועות הימניות שלי.

וככל שתנועות שמאלי הפכו לבוטחות וארוכות יותר, כך חשתי את פנימיותי עולה, מחפשת את הדרך החוצה.

מבקיעה בי מילים שמנסות לגעת

ממקום שם אין מילים.

למדתי להקשיב לשתי ידיי שידעו להרקיד מילים ואינמילים ביניהן.

ידיי לימדו אותי, כי בין שתיהן חי עולם פועם, של ישן וחדש.

של בטוח ופגוע.

של יכולות ריפוי שלא הכרתי.

מַרְפֵּא עצמי שיכול היה להתפתח ולגדול כאן איתכם, ידידים לא נראים (ברובכם) אך נשמעים ומורגשים היטב.

ככל שהתנהלתי כאן, כך רווח ליבי ורחב כדי להכיל את היכולות החדשות.

כדי להפנות מקום לתנועות הלב שלא הכרתי.

עתה לאחר עשור ימיני אינה קשורה יותר.  היא משוחררת ושתי ידי פועמות בקצב אחיד פחות או יותר.

אינני מפסיק להיטיב ביניהן את ההקשבה והזרימה.

הרי בנפשי הדבר...

ולכם קוראים אנונימיים ברובכם, תודה שאתם כאן וקוראים אותי כבר עשר שנים.

תודה לכם על החיבוקים וההכלה. על הנפלאות שאתם מגלים בקיומו של האדם.

תודה גדולה לי אליכם, ממני שדות בן עשר

הכל מתערבב ומבקש סדר... מסלול.

 * *

מצטער שלא השתתפתי בפעילויות להצלה של ישרא.

עתה אנמאוד שמח לאפשרות שניתנה לישרא.

לדרך מתחדשת שישרא יפרוץ אליו.

להרבה אנשים מגיעה תודה.  לכל מי שכתב והרים תמונה ושלט, אנחנו כאן בביתנו.

הבית הזה חשוב לנו.  תנו לנו הזדמנות ונמשיך לחזקו ולבנותו.

אך מעל לכולם מגיעה תודה וברכה ענקית למריאט שעמדה בחזית וניווטה את ישרא בימים הקשים האלה,

ולטליק שהיה פיקוד קידמי, בלוגיסט שריכז את כל הכוחות אחריו.

כל הכבוד ויישר כוחכם!

 * *

אני עומד ומביט בה והיא כלכך יפה.

הקמטים כמעט ונעלמו.

יופי שנאגר ונבנה בה כמעט מאה שנים.

הפרחים מאירים מסביב.  הרבה ציפורנים לבנות כאשר אהבה.

ובעוד רגע הכל ייגמר.  מכסה הארון ייסגר והיא תעבור למסוע שיעביר אותה לעולם אחר דרך להבות האש.

ועתה היא שוכנת עירומה כלכך בערימת עפר ואפר.

אבואלה החליטה שדיי לה.

לאחר ארוחת הערב היא נכנסה למיטה ועצמה את עיניה בפעם האחרונה.

מיטת נשיקה כיאה לאדם הכלכך טוב שהיא הייתה.

אני בטוח שלכולם סביבה יש כלכך הרבה זכרונות אוהבים מתוקים ומצחיקים וחכמים ממנה.

לי יש זיכרון של טעם שפתיה על מצחי, את חיבוקה הכליכול ועוד הרבה.

אך הכי הכי אנרוצה לזכור אותה אז, כשעלינו יחדיו לצוק עם האורנים.

* *

הייתי בדרכי לאבואלה שנמצאת במעגל אחרון של השלמה והכלה.

לוואי שהייתי יודע את אשר בליבה.

הגעתי.

חיבקתי אותה.

והיא הייתה רופסת בזרועותיי.

כמעט בובה.

חסרה את הגמישות שאפיינה אותה.

לאחר זמן ביקשה בקול רפה לעלות למעלה לצוק הגבוה.

זמן רב טיפסנו.

היא על כיסא הגלגלים

ואני דוחף עם מקל הליכה שמסרבל אותי כמריונטה עקומה.

בדרך נחנו.

נשמנו.

אני ניסיתי להירגע מהקושי שבעלייה.

זכרתי את הקלילות שבו היא הייתה מטפסת ואני נגרר אחריה.

עתה שנינו נגררים.

היא, ראשה שמוט ומתנדנד קלות.

אני, ספק דוחף ספק חופר את דרכנו למעלה.

הגענו.

נשמתי בכבדות.

אוסף את נשימותיי למסלול שקט יותר.

עסוק בחוסר יכולתי.

נרגעתי.

אספתי אותה בזרועותיי והנחתי אותה על העשב.

שעונה על גזע עץ אורן.

היה קר וצורב ורטוב.

היא התיישרה משעינה יד אחת על האדמה הקרה.

בידה השנייה ליטפה-החליקה את קליפת הגזע.

לאחר זמן החלה למלמל מילים בלחש.

חשבתי שהיא מתפללת.

לא הבנתי את המילים.

ביקשתי שתחזור על דבריה.

וכך אמרה.

זֶה שֶׁלִּי

אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן

בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַקֶּנְיוֹן

אֶת הָאֳרָנִים

אֶת הָאוֹר.

אור היה שפוך על פניה.

מבהיקות וחלקות

כפניה של נערה.

זכיתי לעוד רגע שקט

של חיים.

**

יהא זיכרה ברוך ומבורך