יומני אלפוחרה

אני פגוע נפש. תמיד הייתי, יותר או פחות. פצוע נפש או מצולק. אך היום אני יודע -

כמו אלכוהוליסט.פעם פצוע נפש, תמיד פצוע.

היום אני מבוגר דיי בכדי לקבל ולהבין. אני מבין את היגון והכאב לצד הזיכרון, או בסדר הפוך.

אלה שלושה מרכיבים שתמיד נוגעים או חופפים האחד עם השני.

והנה, כבר שלושה ימים שאני מתעורר לעניין הזיכרון והשיכחה.

זה אופייני שיום הזיכרון לגבורה והשואה מעורר גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

מסבא לנכד ונין.  הכל שזור בשרשרת הדורות, מזון וזיכרון.

והנה בימים האחרונים לצד הזיכרון מכה בי השיכחה.

חתיכות פאזל מאפירות ונושרות לרגלי, שקופות כנייר.

אני חש איך פנים ומקומות ואירועים השתכחו ממני. לא נמצאים עוד בארסנל הזיכרון שלי.

וזה מכאיב שוב, כאותה התהום של אחרי המלחמה.

בצר לי, אני פונה לעשרות דפי הזיכרון הפרטי שלי,

כדי שאולי יש שם כמה לבני פאזל שאני זקוק להם. ותמונה אחת מדפדפת בי מלמעלה למטה.

שווארמה אחרונה בראש פינה, לפני פרוץ הקרבות.

יצאנו לשם כמה חברים לאפטר והטחינה שנזלה מהפיתה לאורך סנטרי וטפטפה על מדי ב' שלי.

כל המלחמה גירדתי את הכתמים האלה ללא הצלחה.

והתמונה המטומטמת הזו חרוטה בי כקרב אבוד ולא קרבות ופנים חשובים הרבה יותר. מתעתועי חיי.

וגם היום אנמנסה כתמיד, בחיי שאני מנסה לזכור אתכם הנופלים.

ואתם מסייעים בידי.  במהלך השנה, אתם משתתפים בסיוטי חיי יותר מפעם אחת.

אנמקווה שתסלחו לי היום, כי דווקא ביום הזה, עולה ברוחי מצעד אחר, צדדי ונשכח.

מצעד של אחרי המלחמה, מצעד של אלה שפוסעים לאיטם, חיים עם צל מוות בתוכם.

ביום הזה, אני בוחר להיות להם לפה קטן, כי הם הרי לא מסוגלים.

הם חיים אך מקומם לא איתנו.

הייתה מלחמה ואנחנו המשכנו, חלקנו פגועים אך חיים ומנסים להשתקם.

אך ישנם אחרים, שעבורם העולם נעצר בקולות רעמים ובסנוור ברקים, כאשר המלחמה פרצה פנימה אל תוך חייהם.

חיים שהתנפצו ברעש פגז מתפוצץ.

חיים שפסקו בצרימת צרור כדורים שורק.

ואחרכך שקט ודממה.

ויש מהם שעולמם עדיין דמום.

אך מתעורר לעיתים, להרף עין, ונראה רווי ומלא כתקוות של צעירים.

אך רק להרף ואז כבה, וכך שוב ושוב ושוב, כסיזיפוס במעלה הר נסתר מעיניים.

סיכויים רבים כי כאשר תבקר את יודה'לה תראה אותו מחייך.

צוחק בעיניו ומחבק וסופג את המגע.

ואחרי כמה דקות כפרח יקמל, המבע יכבה וזרועותיו יישמטו, וכך גם ראשו על חזהו.

וכבר הוא לא כאן.

הסלע שניסה להרים, התדרדר שוב במורד ההר, כיבה את הרצון המתעורר של יודה'לה.

אתה מנסה להשיבו, מנסה לדובב אותו ולגעת ולצחוק, ומאומה...

הידיים רפוסות והראש רפוי והעיניים עצומות.

יודה'לה כבר לא כאן, הוא שקוע במקומות שלא נכיר ונדע.

ואז, כמו גייזר סמוי ניעור בתוכו.

בהתחלה רעדה קלה בכפות ידיו ובשיפולי שפתיו.

רטט שניכר למי שקשוב אליו.

ובקצב שעולה מתוכו, הגוף שלו מתעורר מהחשיכה שבה היה מצוי.

הראש מתרומם עם חיוך מבטיח, והעיניים שוב בורקות והגוף שוב כמה ויוצא אליך.

ואתה איתו בשמחתו, רוצה לפרוץ יחד איתו לעולם.

כלכך אתה מקווה שאפשר להאריך את שהותו במעלה ההר, כמה שיותר.

אך הזמן של היחד שלכם נקצב בחומרה.

אף אחד לא יכול לו לקוצב האכזר.

תמיד אני יוצא מיודה'לה שטוף דמעות ורותח מכעס.

יש לי אז שיח רוגז עם בורא עולם, אך אני נרגע מהר, נשטף בשמש הטובה ובקולות ציפורים.

מהר מאוד אני שוכח, עד שאזכר שוב.

והיום, כן היום אני זוכר!

ורוצה שכולם יזכרו את אלה שמשלמים בכל יום על מלחמה בישראל.

אלה שעבורם המלחמה לא הסתיימה מעולם, אפילו שאינם יודעים זאת....

היום הגיעה העת לומר כי כאשר כתבתי על יודה'לה, על עצמי כתבתי. כך הייתי זמן רב והיום הסלע כבר לא גדול כלכך.

היום מעלה הגבעה התקצר.

ואני מנסה להיאחז ולזכור.

ואתם שקוראים זכרו והזכירו, אהבו ומלאו אסמיכם ב-care