 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
 יומולדת לטליק
31 בְּמאי 2004
היום אני בחגיגות. אין יומן ואין הונגריה ואין שירי אהבה.
היום יש איש מיוחד אשר הגיע לגיל הכי חשוב בחיים.
הוא בן שנה אחת.
הוא מבקש שנבוא אליו, נחגוג, נתחבק ונשתה.
אז אני פה קצת והרבה בסלון של טליק.
תבואו.
התוכנית האומנותית תהיה משהו, משהו.
החברה תהיה המעולה שתמצאו איפושהו.
הוא אוהב חגיגות האיש.
אז הנה הרמת הכוסית שלי אליו.
טליק.
לא היכרתי את האיש לפני שהגעתי לכאן. אני כאן פחות מחודשיים. איך שהוא חדר לליבי. לא הפריעו לו החסימות. המרחק. ישר נחת לחלקת ליבי. מעדנות. כאילו הוא במסלול מוכר וידוע זה עידן. ואני, רק שימחה לי בהיכרותי איתו.
איש מיוחד.
איש.
אדם.
ושלא ייקל בעינכם.
תמיד פנוי.
מחפש את מצוות החברות.
מגיש אהבה.
רק תיקחו.
יש לו עוד ועוד.
ליבו גדול ועצום.
תתכבדו.
לפני שנה הוא פתח ב"סתם הגיג".
אחרי חודש, אבוי לנו. הוא חשב לנטוש.
טוב שלא נתתם לו.
רווח לי. הוא נשאר.
לזה אני קורה מזל.
עתה אני יודע.
האיש טליק תרם ותורם לחיי.
כן, הוא וירטואלי לחלוטין עבורי.
אך חי ופועם בתוך ליבי.
אני הרי רגשן רגיש מרוגש ומתרגש.
מה לעשות.
אם לא התרגלתם אז תתרגלו, נכון?
אז הנה זר השורות
שקטפתי הבוקר בגני שדותיי.
טַלִיק בֶּן 1
מָאתַיִם בְּמֵאָה לְךָ חָבְרוּ
מֻכְפָּלִים כְּבָר
וְעוֹד כַּמָּה לָאֶלֶף הַבָּא
כֹּה לֶחָי!!
לִבְּךָ דּוֹבֵר
בִּשְׂפַת עוֹלָם עָדִינָה
מִתְחַבֵּר בִּיפִי הַחֶסֶד
כְּפֶרַח נִפְתָח.
הַדִּיּוּק נוֹבֵעַ
מִמְּקוֹמְךָ הַנָּכוֹן.
מַרְאֶךָ מֻפְרָד
כְּפֶרַח הַמְּיֻחָד.
מַרְכִּיבֵי הֲוָיָתְךָ
קַיָּמִים בְּעֲשִיָּתַך
מֻתְאָמִים לְךָ
לְךָ וְרַק לְךָ
אֲנִי מִצִּדְּךָ
נֶהֱנֶה מִמְּעַט אוֹרְךָ
אַתָּה מַגִּיעַ תָּמִיד
אַתָּה מוּכָן לְכֻלָּם
שָׂא זֵר בְּרָכוֹת
עֲטוּפֹות בִּירֹק חִבּוּקַי
שְׁזוּרוֹת בָּרַכּוּת שֶׁבְּגִבְעוֹלַי.
הַמְשֵׁךְ וְהַצְלַח אוֹתָנוּ
הַגְשֵׁם דַּרְכְּךָ הַמְּיֻחֶדֶת
וְלִבְּךָ יִשְׂחַק
וְאָנוּ נָשִׁיר.
תָּמִיד וּלְתָמִיד
| |
אָרִיג אַהֲבָתִי
בֶּגֶד מִכּוֹכְבֵי לְבָבִי.
מַפָּה מֵעֲבוֹתוֹת רִגְשׁוֹתַי.
הָרִים מֻצְלָלִים,
צִיּוּרֵי אַהֲבָתִי.
חֲלוֹמִי שִׂחֵק וְלִבִּי פָּרַשׂ לְפָנַי.
מַפַּת חַיִּים עַל מְדוֹרֶיהָ וְגֵיאָיוֹתֶיהָ.
הָרִים אֲפוּפִים בְּעַרְפִלֵּי אַהֲבָתֵךְ.
כְּחֻלֵּי עֲנָנִים הֵן נְשִׁיקוֹתַיִךְ.
מַפַּת לִבִּי מִצְטַיֶּרֶת מֵאֳפָקִים חֲדָשִׁים.
לוֹבֶשֶׁת צִבְעֵי רוּחֵךְ
וְרֵיחוֹת גּוּפֵךְ הַמָּתוֹק.
אָרַגְתִּי חֲוָיַת הָאִשָּׁה אֶל חֲלוֹמִי.
פָּשַׁטְתְּ שְׁחֹרֵי מַלְבּוּשַׁי.
דְּמוּיוֹת צְבָעַי נֶאֱרָגוֹת בִּכְסוּת אַהֲבָתֵךְ.
גּוֹנֵי אֲדָמָה וְשַׁלֶּכֶת עָלִים רְטֻבָּה,
עוֹטֶה עַל יְרֵכַיִךְ הַמִּתְמַתְּחוֹת.
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם נִמְהָלוֹת בְּדָמִי,
מַשְׁקוֹת אֶת רֹךְ עֵינַיִךְ.
שִׂמְלָתֵךְ אֲרוּגָה מִנְּשִׁימוֹת אַהֲבָתִי.
בִּטְנֵךְ עֲטוּיָה מִנְּשִׁיקוֹת גַּנִּי.
מַפַּת לְבָבִי שִׁקַּעְתִּי.
וְאֶל לְבָבֵךְ תַּעֲרֹג.
הֶדְפֵּס דְּמוּתִי הִטְבַּעְתִּי בֵּין שְׂפָתַיִךְ.
פִּסְגּוֹת הָרִים הִטְעַמְתִּי בִּלְשׁוֹנֵךְ.
צוּף הֲרָרַיִךְ הֶאֱדִים כָּרִמּוֹנִים.
מֵאֲפָרֵי אַהֲבָתֵךְ, נִּתְפָּרִים
שִׁירֵי אַהֲבָה מְתוּקִים.
אֲרִיגֵי מֶשִׁי אַהֲבָתִי,
לָךְ אָרַגְתִּי מֵרוּחוֹתַי.
מֵהַיְּקוֹד שֶׁל גַּעַשׁ לִבִּי,
לַקְּרִירוּת הָרְטֻבָּה שֶׁל מַאֲוַיַּיִךְ.
גּוּפֵךְ נֶעֱטַף בְּמַלְבּוּשַׁי.
בְּמַגָּע שִׂפְתוֹתֵינוּ מוּל מַחֲטֵי הַיַּעַר.
בְּאֶחָד גּוּפֵינוּ מוּל יֶרֶק עֵינַיִךְ.
בִּנְשִׁימָה נֶעֱתֶקֶת מִתּוֹךְ לִבּוֹתֵינוּ.
גּוּפִי נִתָּז אֵלַי מִתּוֹךְ גּוּפֵךְ.
גּוּפֵךְ נִמְשָׁך אֶל תּוֹךְ גּוּפִי.
מִשְׁתַּכְּרִים מִדָּמֵינוּ.
מִסְתַּחְרְרִים מֵהַסְּעָרָה
וְהָלְאָה.
מִתְפּוֹצְצִים אֶל הַכּוֹכָבִים.
מִתְמוֹסְסִים אֶל אַדְמַת הַיַּעַר.
נוֹצָקִים בִּדְמוּת הַמַּיִם.
דּוֹהֲרִים כַּאֲחוּזֵי טֵרוּף
הָרוּחוֹת.
נִרְגַּעְנוּ וְלָבַשְׁנוּ צוּרָה.
נִשְׂגַּבְנוּ כַּמֶּשִׁי הַנִּשְׁפָּך.
שַׁלְוָתֵנוּ כַּלָּבָה הָרוֹתַחַת.
בּוֹטְחִים
נִרְדַּמְנוּ.
| |
מנוחת השבת
קצת מנוחה מיומן אירועי הנפש שנכתב בהונגריה.
קצת עייף לי.
להעלות את זה על הכתב, לוקח הרבה אנרגייה.
לענות לתגובות מביא עוד רבדים, ואני תמיד זורם עם התגובה ליעד. אוהב את התחושה של מסע בזמן הנפש.
אך אני זקוק למנוחה בכדי להתחדש.
אחותה של רוזנה הגיעה. זה אומר שהקיץ הגיע. כי אני עם כל צרות גופי, די סובל מהחיים במעלה ההר. חם פה בקיץ משהו, בוער. בעוד כמה ימים נארוז ונרד למטה אל הבית בעיר. לכן יש לנו גם את הבית למטה, על יד שפת הים, עם הבריזות וריח הגלים שמסתנן אל תוך סדקי החיים שאני מאפשר. ולפעמים זה קשה לי, אך אני לומד להרחיב את נשימותיי.
הבוקר נאלצנו להיפרד מפיראנה. זוכרים את הסיפור? הוא דיי התאקלם בביתנו עם רוזן ואריה. התרגלנו לנוכחותו המקרטעת. לתשומת הלב שהוא דורש. קצב החלמתו הפך לחלק משיחת הבית.
אלפוחרה, זו לא אילת שבה כלב משוטט מקורו בלב-אבן-צפוני שנוטש את כלבו במדבר ליבו. [סליחה על ההתפרצות, מניסיון חיי המר דיברתי לרגע.] באלפוחרה לכלבים יש כתובת, גם אם הם לא נושאים תגית זיהוי. לפני שנסעתי להונגריה שמענו כבר כי בכפר של 2 כפרים מאיתנו יש ילד עצוב שאיבד את כלבו. Paci, שאלה וביררה, אך לא ידעו להשיב לה מיהו אותו הילד. והנה אתמול, הגיעו לפתח ביתנו אב ובנו, עם הרבה תקווה בלב.
פיראנה ישן בשקט והם נכנסו.
הילד פסע קרוב אליו וכרע מולו ולא נגע בו.
פיראנה פקח את עיניו, מצמץ פעמיים ובקושי של כלב מקרטע נעמד על רגליו.
התמונה הבאה הייתה כל כך נוגעת.
הם פשוט התחבקו והתחבקו. חיבוק שאנו המבוגרים החכמים לא יודעים. רק בלפעמים זה יוצא לנו, כשאנו לא מפריעים לעצמנו.
חיבוק הוא אמצעי תקשורת הרבה יותר עמוק ונכון מכל מלל.
ואנו, שלושה מבוגרים עומדים בצד עם דמעות של שימחה. מביטים, לומדים, מפנימים.
עדים לרגע אושר צרוף.
איש מבוגר שיודע להתחבר לרגשותיו, תמיד רוכש את ליבי.
לכן הם נשארו ללון.
זו נקודת ציון. כי רוזנה השרוטה לא מארחת למופת. (יש שהיא בועטת).
שונה ממני.
והייתה אתמול גם חליפת תגובות עם גמאמא שגרמה לי טלטלה. אבל זה טוב שהיא טילטלה אותי. כי חרדת הנטישה הזו שהייתה אולי הדבר הראשון שרוזנה לימדה אותי להשקיט, עלתה שוב. כל פעם באופן אחר. כל פעם מסיבה אחרת.
דבריה של גמאמא הבינו לי כמה מסיבות התנהגותי בבית. למה אני מטפח את הבית כל כך. מדוע אני קשוב לכל רחש מכיוונה של רוזנה. מדוע אני מסתובב בממלכת ביתי כאילו כל רגע מאיימים להכחידני. פחד נטישה, ואיך לא. אני מייצר שלווה מתוך החשש הזה. נשמע דבר והיפוכו. אך ככל שהשלווה קונה לה שביתה בליבי, כך אני מטפח את ביתי למנת השלווה הבאה.
עוד אכתוב על זה פוסט. שווה להוציא את זה עכשיו, לאחר שהתחזקתי מספיק. עוד יותר שווה יהיה לשמוע את הרהורי חבריי על הנושא. אני צריך עדיין למצוא את הדרך לכתוב על זה בלי לפגוע במעורבים האחרים בחיי שהיו.
ועתה לאחר הסייסטה והעיכול של המזון הטעים במרפסת ביתה של גמאמא, אלך לנשום מעט את אוויר אחר הצהריים המערבל את החום עם קרירות הערב העולה מהעמק.
מוצאי שבת רגועה.
| |
נֵר גַּעְגּוּעַ
יוֹם שִׁשִּׁי
רֵיחַ עוּגַת הַשַּׁבָּת
מַגִּיעַ
מַדְלִיק נֵרוֹת
שֶׁלָּנוּ
יוֹדֵעַ אֶת צְעָדַיִךְ
חֲרִישִׁי אֲנִי
הָאֶבֶן לוֹחֶשֶׁת
אֵלַי מִמֵּךְ
עַל הַמַּיִם
שׁוֹזֵר אוֹרוֹת
דּוֹלְקִים
נֵרוֹת
אֵלַיִךְ
| |
גֶּשֶׁם
שָׁעָה אֲרֻכָּה
עָמַדְנוּ
קְשׁוּרִים
הַבָּרָק הִכָּה
בֵּינֵינוּ
רִתֵּךְ
תְּחוּשׁוֹת
וּמַיִם
הַרְבֵּה מַיִם
חִבַּרְנוּ טִפּוֹת
עוֹמְסִים גֶּשֶׁר
לִשְׁנַיִם
מְשֻׁגַּעַת הַכְּפָר
וַאֲנִי?
בבוקר ראיתי אותה.
לבנה וחיוורת. עומדת, גבה אל ביתה. ממתינה, מצפה.
הלכתי. חזרתי אחרי זמן של פגישה אחת.
עדיין עמדה, מצפה. נטועה. גם העץ בפינה עומד כך. הוא לא מייחל. הוא משגיח. משפיל את עליו עם הרוח.
טיפה אחת נחתה על משקפיי. צובעת את המרחק בינינו.
טיפות כבדות. מתופפות את בגדיה. מנמרות את עורה הלבן. נהייתה כמעט שקופה. רחוקה. שיערה משחיר. ממגנט את המים. מנביט חיוך בשפתיים ורודות.
שולחת חוטים הפושטים בריקוד איטי לפניה. צדדיה עמוסים. אחוריה אל הבית.
נלכדתי.
הסתבכתי.
נותן לאחיזות את אחוזתי.
התחילה רוקדת בתנועות סיבוביות, לא מורגשות.
מציירת דמותי על בד המים.
מכבידה צבעים.
לוכדת זמנים.
רציתי להיות מריונטה.
אך הברק היכה את המים.
מייבש את החושך בינינו.
נסוגה.
טיפסה גולשת אל ביתה.
הדליקה נר בחלון.
צלליתה בסורגים.
לא הייתי פנוי לחיזור.
| |
חיזור
סיפורם של אנדרי ואנדריאה הוא סיפור החיזור הסוער, הפורץ, המחבר תלותיות.
וראיתי שם בגבעות בודה גם חיזור שונה, עתיק לא פחות.
שקט הרבה יותר.
מסעיר אותי יותר.
אחרי הסורגים.
מוסתרת בצללי המנורה אשר בשולי החדר.
מביטה נערה, מצפה.
כמהה למחזר שיופיע.
החדר סמוך לחדר המגורים.
הוריה חשים בכל תנועה שלה.
יודעים את רוחה המשוטטת ברחוב.
בשעה היעודה הוא מופיע.
לבוש כיאות, כצפוי ממחזר.
כאילו במקרה נעצר מול חלונה המסורג.
מתלחשים.
מנסרים את הסורגים.
עתה הם ביחד.
מחובקים במילים.
עטופים בנוכחותם.
הזמן עוצר.
מקשיב.
ההורים יושבים.
מקשיבים.
הקצב לא ממש שונה הערב.
האב פורש.
האם יושבת.
מלטפת את נוכחות ביתה.
המחזר פועל לפי הנוהל.
משאיר משהו.
בקבוקון.
פרח.
חייב להיות זהיר וזעיר.
מחר הוא יהין יותר.
מחר הוא אולי יוזמן להיכנס.
העלמה נסוגה מעט.
נבלעת בצללים.
הסורגים שוב חוצצים.
מחר יחזור המחזר.
היא יודעת.
שמחה.
זה היה פעם. אך עדיין שורר חיזור שכזה בכמה מקומות בודדים. מחזה עדין ונוגע ללב. היום זמנים חדשים. אותן פעימות הלב, אך בגנים אחרים. והנה פה, בגבעות בודה הייתי עד למחזה. אלפי קילומטר של קו מחבר.
ומה קורה לאישה שלא הולכת בתלם הממופה של החיזור?
מה קורה לאישה הצופה לרחוב השני? מעבר לכיכר?
בחברה ההיא, נדונה לבדידות. נדונה לפינת השיגעון של הכפר. עדינות יכולה להפוך לגסות רוח חברתית.
למזלה של החברה, קיימות נשים המשליכות עצמן על גדר התיל של טקסי החברה. לכל חברה יש טקסים שכאלה. יפים ועדינים כמעט עבור כולם.
טקסים המייצרים חומות עם שברי זכוכית לאחרים.
תמיד.
| |
חֻלְצָה חָדָשָׁה
חֻלְצָה חָדָשָׁה
עִם נַיְלוֹנִים וְסִכּוֹת
בְּלִי רֵיחַ גּוּף
בְּלִי מְרַכֵּך
אוֹהֶבֶת אֶת רֵיחַ
הָאַהֲבָה
הָעוֹלֶה
מִלִּבְּךָ
הִטְבַּעְתִּי נְשִׁיקָה
עַל הוֹרָאוֹת הַכְּבִיסָה
כַּפְתֵּר גַּעְגּוּעַי
הִתְעַטֵּף בְּאַהֲבָתִי
עֲנֹד חִיּוּכַי
הִתְבַּשֵּׂם
מֵרֵיחוֹתַי
| |
אנדריי, אנדריאה
למה הם שונים? היום ברור כי הם לא כל כך.
אנדריי הוא אָמוֹר של גבעות בּוּדָה. הוא הצועני בכל רמ"ח. הוא קשה, חזק וגבוה. הוא הירוק של העץ. הקסטנייה ההודית מרכינה צמרתה מעט לכבודו. הוא איתה.
לבוש בחליפה אפורה. שקטה. תואמת לאחרי הסערה שהייתה.
היא באפור תואם. מודגש על רקע גרבי המשי המצויירות בפרחים שחורים.
רכות רגליה למול צעדיו הארוכים, מודדת את קושי צעדיה. לא קל לפסוע על עקבי קרסוליה בקצב נעלי הערב שלו. הוא משטח את צעדיו. מהדס במקביל לאבנים. עקביה מחשבים להתפקע עם כל צעד מאומץ שלה.
למה היא לא פוסעת עם רוחה שלה? כי אנדריי הוא הכל בשבילה. כשהיא לצידו, הוא נשימתה. הוא המביא את האדמה לבטנה.
הם מתיישבים, מלחשים את קירבתם.
הכדור הכתום ביניהם מונח. הגבול. פה אין דילוגים. פה יש הכרה בנפרדותם. הוא המוכתר, והיא המוּכֶּרֶת לו כיָפָה שלו. כן, הם פוסעים ביחד, אבל ביחד של אחד ואחת. לא של שניים. היא משלבת את רגליה לא כאישה. רגליה פשוטות לפנים. קרסול על כף רגל.
אנדריאה.
היא מנסה. הוא קר. הוא חזק. הוא אינו איתה. רגלו מטפסת על ברכו. היא בחיבה מנסה להשתלב במסעו. מרכינה ראש ומעלה קרסול על בירכה.
היא יפה אנדריאה. אולי בת 20, אולי קצת יותר. שליש משנותיו, אולי פחות. איזו התמסרות. הכנעה. ביטול עצמי.
אמש זה היה שונה. לבוש בחולצה לבנה נפוחה. מתוכה צמח הווסט השחור, שזור בצבעי זהב וכחול. מחבר את רוחב כתפיו ללחיו הירוקה. מרכך את עצמותיו הרחבות. מלבין את השחור בשערותיו.
אמש היה גם כינור. הכינור התיך אותם לאחד. אנדריי מפליא למשוך בקשת. מנגינות עתיקות עולות מכינורו. מרטיטות. לובשות חיים לרגע של אנדריאה. המנגינה מתעצמת, מעמיקה, מקפיאה את כל הסובבים בשלהבת היוצאת מעיניו של אנדריי.
אנדריאה נבלעת בין חברותיה. הופכות לגוף חסר צורה של שערות מתנפנפות וידיים מציירות. הוא מגביר והיא נמוגה. המתח גדל. התסכול מפריע, מרגיז. עומד להתפוצץ.
באחת הטחתי את הכוס בשולחן. לא במחשבה. לא בכוונה. השליח שבי התייחס. הדמות אוהבת השלם שבי יצאה מביקתת השמירה וטרקה את הדלת חזק מידי. ניפצה את הכוס.
אנדריאה באחת הייתה לצידי, מנסה לספוג דם מטפטף מהחתכים. חברותיה מביאות עוד מפיות. עוד ליטופים לשליח.
אנדריי, הוא הבין. הוא הביט בי בחופזה. אנדריי אף פעם לא מביט בחופזה. מבטו שרף את לחיי הימנית. לא ראיתי כלום בעין ימין. שלמות לא מאפשרת לו להיות כנר. הוא חי את הבדידות שבהיעלמותה של אנדריאה. רק כך בוקעת המנגינה. אז פורצת האש ממבטי ליבו.
הוא יצא מהחדר. אני אחריו. מחזיק את ידי החתוכה בשריטות ארוכות. הוא יצא מהבית חובק את הכינור. אני אחריו. חושך. מעט כלבים נובחים ברטינה. הוא פוסע בצעדיו הארוכים המקבילים האלה. ואני אחריו. לא מבין למה אני אחריו. המכתב של אָמור מהדהד במוחי. אחריו תמיד. לא חשוב מה ולמה. אחריו.
כשלתי. התיישבתי. אנדריי נעצר. דמות גדולה כנגד צללי הלילה. לא מתקרב אלי. עומד. נשכבתי. מביט לכוכבים. מנסה להבין אם אני צריך לחזור לבית. אם לומר משהו. מתיישב. אנדריאה שם. יורדת על ברכיה. מחבקת את ירכיו. הוא עומד. אני חושב שרועד מעט. היא בוכה. גם אני בוכה מעט.
אנדריי מתחיל לנגן. לילה. כוכבים. אישה כורעת. אני יושב לא רחוק. הוא מנגן. נגינה אחרת. שקטה. בטוחה. מביא את הכוכבים למטה. אל בינו לבין אנדריאה. היא עולה מעט, מחבקת את ביטנו. מניחה את לחיה. הוא מיטלטל קדימה ואחורה בסערה גוברת. קדימה ואחורה. אנדריאה דבוקה אליו כאבר נוסף.
עצמתי עיניים. הם לצידי. מחבקים. עזרו לי להתרומם. לאט. יודעים. מהיכן הם הכירו את חוסר יכולותיי?
פסענו בקצב שלי, המקרטע. נכנסנו לבית. כולם ישבו עדיין. מצפים בשקט. בחשש. אנדריי פתח דבריו בשקט. שפה עתיקה שאיני מבין. רואה שהאנשים מלטפים אותו במבטם. הטונים גברו מעט. ניכר שהוא נושא דברים לא שיגרתיים. מיוחדים. האנשים מחליפים מבטים בהתרגשות. מבינים שנפל דבר. גם עלי הם מסתכלים במבטים שמחים שבעומקם חיבוק. כאילו הבאתי להם חרוזים נדירים ביופיים.
עתה אנדריי דיבר בהתרגשות רבה. אנדריאה נדמתה לפרח. יפה, חשבתי לי. לפתע אנדריי מתכופף ומרים אותי כאסוף גור חתולים. מחבק אותי ומנשק אותי על שפתיי.
שימחה גדולה פרצה.
אנדריי נושא לאישה את אנדריאה.
הבנתי.
הבאתי להם את החיבוק של אָמור.
| |
ערב חג
הנרות דולקים. עוגת החג שלי מדיפה את ריחותיה.
שוב אני בבית.
אפילו ישרא מסכים לנוכחותי.
יומיים של כתיבה אינטנסיבית. להבין את כתב היתדות שלי מהונגריה.
מתחילה לי להתבהר תמונת המסע.
תמים הייתי במחשבתי שגעגועים הם האתגר של נסיעתי.
הייתי בהונגריה פעם לפני 32 שנים. הייתי אז שמאלן צעיר ונלהב. מוקצן לשמאל.
לא שעזר לי, כי גם כך זכיתי לנחת זרועה של המפלגה הקומוניסטית ו"ביליתי" יום ועוד לילה ועוד יום, במה שהיום הוא מוזיאון הטרור. ישראלי שמגיע מקופנהאגן לאחר שהות בצ'כוסלובקיה של אז, של אחרי עידן דובצ'ק המתסיס. יצור כזה חייב להיבדק ולהיחקר.
לילה מהשחורים בחיי.
למזלי, באתי מקופנהאגן וידידיי משם הצליחו לחלץ אותי.
אז יצאתי לדרך מלווה בתחושות הגעגוע מצד אחד והחשש העמוק מאידך, שאולי אולי מצפים לי עוד חקירות, בגלל מה שהיה אז. אומנם ביררתי מראש. אומנם הבטיחו לי שאין ולא יהיו בעיות, אך לך תדע...
והנה, המציאות הייתה כה שונה. כה אחרת. המציאות לקחה אותי למחוזות שרק בסיפורים שמעתי עליהם. למחוזות של גבעות בּוּדָה. לעולם הנסתר מעיני תייר מזדמן.
כמו הרבה דברים אחרים, ידעתי היכן מתחיל המסע. מכאן, מביתי.
לא צפיתי את הרפתקאות השליחות שלי. חשבתי שרק עניינים פיננסיים ומקצועיים יהיו לי שם.
לא הבנתי כי אָמור, אביה של האישה שאיתי, כתב הרבה ממסלול חיי שהולך ונרקם מול עיניי.
ועוד דבר נפלא קרה לי שם. פגשתי שם, במרחק 2000 ק"מ מביתי שכן שלי, ישראלי. למענו ולמען הידידות שאולי תצמח לנו לא אחשוף. רק אומר שעתה אני פחות בודד. הוכפלה אוכלוסיית הישראלים באלפוחרה. ואיך לא יודעים על קיום שכן? כי מי שמגיע לכאן מישראל יש בו כמה שריטות וחתכים ואין הוא מכריז קבל עולם על קיומו. עסוק הוא בשיקום עצמי. ושכן, גם זה מושג יחסי. 40 ק"מ בינו לביני. ייקח לנו זמן להתרגל, לגשש, להתחבר. החיים הממשיים הם יותר הססניים מאלה הוירטואלים.
ובכל זאת שימחה גדולה!
והמשך קורות מסעי מחר...
| |
סופסוף
חזרתי למחוזותיי, לאחר ימים ארוכים של עבודה והנאה לא קטנה.
גבעות בודה שימשו לי מראה עמוקה למתרחש בחיי.
פגשתי את אנדריי ואנדריאה. הקשבתי לאטילה. נכוויתי מעט ממשוגעת הכפר וראיתי כת של חובשי מסכות פרנץ יוזף. ועוד כהנה וכהנה...
הגעתי הבייתה והתחבקתי והתחבקתי. הכניסה הבייתה הייתה נפלאה. הזיזה והזינה מחוזות עמוקים בי.
לאחר שנרגעתי מעט, עלתה התרגשות חדשה. התרגשות להיכנס לישרא. בהתרגשות פתחתי את ישרא ונאדה... לאחר בירורים הבנתי שאני חסום מסיבה כלשהי. איזו אכזבה. היריב הבהיר לי שמשום נוכחותי הספרדית, אני חשוד כהאקר אירופאי המנסה להזיק לשרתי נטויז'ן...
אזרתי סבלנות והנה הבוקר, כמתנת חג לבנה, חזר ישרא לביתי...
התגעגעתי כל כך. המספר המועט של גיחותיי לכאן בשהותי בהונגריה, נתן לי הרבה כוח. נתתם לי מכשיר חדש להתמודדות, אך הראיתם לי פן חדש להתגעגע אליו.
תודה לכם אנשים יקרים.
חג שמח.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
