יומני אלפוחרה

יצאתי לטיפולי אחזקה של גוף ונפש.
אשוב בעוד כמה שבועות.

לְשֶׁקֶט שָׁלוּחַ

כְּדַיָּה בִּמְעוֹפָהּ.

אֲנִי מַבִּיט הַבַּיְתָה,

עֲדַיִן הוּא שָׁם -

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

גַּם גַּעְגּוּעַ דּוֹאֶה.

דַּיָּה מצויה

בַּמַּיִם הַקְּרוֹבִים לַבַּיִת.

כְּמוֹ לוּחַ שָׁנָה הֵם מְסַמְּנִים בִּי,

וַאֲנִי נַעֲנֶה

בִּנְחִירַיִם מְלֵאִים, בְּמַיִם.

העברית העתיקה את שמו מלטינית - נטה אדומת ראש.

האנגלית התמקדה בכיפת ראשו - Red-crested Pochard

והספרדית תיארה את יפיו כצבעוני או כשָׁנִי - El colorado

ואכן כזה הוא...

זוג צבעונים

מלמעלה ומלמטה

מתהדר בבית זהב

ועפו להם לדרכם

יש על החוף מקום חבוי עם שלט אזהרה גדול.  המקום מוגבה מעט ומי שטורח לחצות את גל האבנים ואת גדר התיל הפרוצה, מגיע למה שנראה כמו בור מים ישן.  אולי באר מים. זה משונה, כי הבור הזה נמצא כמה עשרות מטרים מקו החוף.  קשה להאמין שהיו שם מים מתוקים בקרבה כלכך גדולה לקו החוף.  תמיד אני תמה כשאני יושב שם חבוי, מנסה לזכור מישהו אחר מבועה של זמן אחר.

לזכור, מאז שאני ילד אני זוכר את טקסי הזיכרון.  אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את "מגש הכסף" ואת בכיי החריש, המבויש.  ומאז כל שנה אני מאפשר למסגרת טקס יום הזיכרון לסגור עלי.  ילדוּת ונערוּת של זיכרונות שהוליכו אותי במסדרון אל נוכחותם של אלה שרק זיכרונם יוותר אחרי המלחמה הראשונה שנלחמתי בה.  אחר כך יהיו עוד מלחמות ועוד רוחות רבות שמבקשות זיכרון.  כלכך רבות הן הדמויות שאני רואה בימי זיכרון ועדיין אינני יודע לזכור.  יש ימים רבים שאני מועד לאחד מבורות השכחה ולא מצליח בכלל לצאת ולזכור.

ישבתי שם בוהה אל קו האופק, משליך אבנים אל תוך הבור, מנותק.  מרגיש שלא מרגיש את האוויר שחוצה את קיומי.  לפתע יכולתי לשמוע איך אבן אחת שפגעה במים, מעלה תמונה נשכחת.  שבתי למציאות והשלכתי עוד ועוד אבנים לבור וכלום.  ניסיתי שלא לטבוע במים שעלו מזיכרוני. שבתי למצב הבוהה שמקודם ושוב פעם אבן פגעה במים.  שוב עלתה תמונה. הפעם נתתי לה להציף את זכרוני.

ארבעה צעירים תמימים יצאנו לדרך.  ובדרך היה בור מים נטוש עם שלדי כבשים סביבו.  היה כבר קריר.  הלילה כיסה את הכול.  שקט של הכי לבד שיכול להיות.  ארבעה צעירים מעבר לקווי המלחמה.  מנותקים מהעמק שהשארנו מאחור, קשובים בכל תא מגופינו לאשר טומן הלילה הקם עלינו.  רק כוכבים מעטים בלילה מעונן.  אפילה.  אבן שניתזה מאחת הרגליים גילתה לנו את בור המים.  התמזל לנו.

לאחר יום וחצי בדרך חזרה הגענו שוב לאותו מקום, לאותו בור מים.  רק שניים שבנו, נושאים בצעדים כושלים ונגררים עוד שניים שהיו.  שם ראינו את המראות.  לא היו אלה כבשים.  שם שכחנו לזכור.

זה כל מה שנשאר בזיכרון.ארבעה סביב בור בלילה חשוך.

שניים ועוד שניים שכבר לא חיים, שוב סביב אותו הבור.

ובין הזמנים כלום.

חושך שחור.

מה היה שם, כנראה כבר לא אדע שוב.

גם ש' לא יודע.

כנראה ששם פגשנו משהו.

מין דבר שכזה שלא יכול לנו לזכור אותו.

מאז, קול אבן מוטלת לבור מעלה תמונת ארבעה סביב בור מים.

היום אני כבר יכול לספר את זה.

ולהמשיך ולהטיל עוד ועוד אבנים.

התמונה הזו כבר לא מאיימת להטביע אותי.

סליחה אני מבקש מ-ג' ו-י' שלא שבו.

קיוויתי שהאבנים שהטלתי לבור על החוף, נשאו את בקשתי.

וַאֲנִי, חֲסַר נְשִׁימָה

מְלַקֵּט אוֹר אַחֲרֶיהָ.

עֲדַיִן, לִפְנֵי שֶׁיִּתַּם

מְשַׂחֵק בָּאוֹר -

כֵּן אָבִיב, לֹא

אָבִיב, כֵּן.

ביום שישי עליתי לגג מנסה, מחפש את סבא.  היה יום כבד וגשום ולא מבטיח.  שום קרן שמש שמַקְלֵט הזמנים זקוק לו, לא נראתה בשמים.  לאחר כמה ניסיונות ירדתי מאוכזב הביתה.  בדרך למטה היה נדמה לי שצל עבר מחדרי כפוף על ערימת המחברות הישנות.  אחרכך בחלום ראיתי את סבא ביער יושב שפוף וכותב.  אני זוכר שרציתי להציץ מעבר לכתפו ונתקלתי בענף שהעיר אותי.  חבל, כמעט והצלחתי.  בעת שצחצחתי שיניים ראיתי את עיניי והכול היה רשום שם. הכול.  פלאים שכאלה.

'ימים קשים עוברים עלינו כאן.  אומנם החורף חלף, אך עדיין קר מאוד בלילות שביער.  עתה שיש יותר פנאי לחשוב, האביב מעיר את כל החבּוּרות של הנטישה והניתוק, של אי הוודאות לגורל המשפחה.  אני שואב כוח רק מהרצון שלי למצוא את בני היכן שהוא שם בסיביר.  לא ברורה לי כבר אם נכונה הייתה ההחלטה לסגת עם הצבא הרוסי.  המקומיים לא פחות מעוניינים לצוד נשמות יהודים.  כנראה משום שנפוצה שמועה שכמעט כל יהודי שנודד במרחבי רוסיה נושא זהב ותכשיטים על גופו. היה מוזר הפסח הזה.  לא יין ולא מצות, לא ספירת העומר.  ברכה ראיתי אם הצלחתי להשיג תפוח אדמה בימים האלה.  עדיין לא ברור לי איך ויתרתי על פת הלחם שקיבלתי בתמורה לכך שסייעתי לאיכרה אחת להעמיס את עגלתה שנתקעה בדרך סמוכה ליער.  עם חוסר המזון אני מסכין, מה שבאמת חסר לי היא התורה והמשפחה.  את נשיקות יום שישי עם בני המשפחה כאשר הייתי חוזר מבית הכנסת.  את החיבוק שלאחר ההבדלה.  ונשיקת ספר התורה, חסרה לי מאוד!  עתה אני מבין כמה כוח קיבלתי מאהבת המשפחה ומאהבת התורה.  אלה לא מילים, אלו חוטים מדלדלים ממני שאיבדו אחיזה, אולי לעד.  אני מקווה ומאמין שעוד יבוא היום ואתאחד עם בני ובנותיי ואזכה לראות נצרים חדשים לבני משפחתי.  אני מתפלל לכך יומיום ותמיד רואה את עצמי נושא ספר תורה ועיניי נוצצות מהתרגשות ושימחה.  כל כך חסרה לי האהבה.'

במסע הראשון שלי לפולין כתבתי על ספר תורה, או נכון יותר, על זיכרון של דף מספר תורה אשר נתגלה לאחר שנים רבות באחד מבתי העיירה של סבא.  דף, שכמו לב המשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו.  הדף לא מת.  הוא חי וזועק את שהיה.  את הביזה והשריפה.  את האצבע שהורתה אותו פעם בשנה.  כמו שעון עתיק שנעמד מלכת.  אין יותר אצבעות שיחלפו בין אותיותיו. דממת ההיסטוריה שהוא קופל בתוכו מרגע אחד של ניתוץ וביזה.  מאז הוא רק אור דהוי שמסרב לכבות.  מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של היסטוריה.  כדי שנזכור.  כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.

ושוב היום סבא בדבריו מזכיר לי שנזכור.

נזכור ונמשיך לחיות.

נבנה את בתינו.

נגדל ילדים.

נֹאהַב וּנְאַהֵב.

ולא נפסיק.

אני מקווה שסבא, עם זקן המשי הגדול שלו, מחייך אלי עתה בעיניו הכחולות.

הנה הילד הקטן זוכר ומזכיר.

בזכות סבא אני שוב מרגיש הכי גבוה.

הכי.

כי סבא הוא הכי.

לא רק עם זקן המשי

הוא מלטף הכי הכי.

גם במילים הוא יודע לחדור ללב.