כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מאי 2012
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2012
ביכורי מים
פוסט תמונות ארוך לביכורי הטבע, לאהבתי לציפורי מים. (ומי שרוצה מוזמן להקליק על כל אחת מהתמונות)...
חג השבועות
חלף. טוב שכך, כי כמה מעוגת הגבינה אני
באמת יכול לאכול בעצמי, מה עוד שהנוצרים עסוקים בחג השבועות שלהם.
כאשר אני לעצמי, הרי תמיד הטבע לצידי. הוא תמיד מתחדש בפירות ביכורים, גם מחדש אותנו
ואת סביבתנו.
לכן, בתקופה הזו, אני מבלה
הרבה במקווי המים, מחפש ציפורים ממריאות למעופן.
יש משהו במעוף הציפור שמנחם אותי.
נושאני איתו, ולו להרף, מקל על המכאוב, מיישר את הגב,
מחייך תקוות מול בדידות.
במים, אין משובחות
מהצגות השחפים. אפשר לתפוס אותן בתנוחות המראה בלתי אפשריות.
הן אומנם חיות בלהקה, אך כלאחת מהן כלכך לבדה עם המרחב
הברור מאוד לכל ציפור. ואין משיג את
גבולה.
עוד אלה ממריאות,
ואנפה גאוותנית הגיעה.
אני נהנה מהמראה
שלהן מרחוק. כי ככל שאתה מתקרב אליהן המראה שלהן
מאיים יותר.
בעיקר משום עם המקור דמוי
הפגיון שלהם, שכאילו נצבע בגווני דגים שננעצו בו.
האנפה האפורה אוהבת להשוויץ בתלתל המתחדש שלה
ואני אכן נמשך למראה הזה.
בתקופה הזו של
השנה הוא בולט יותר על רקע אריגת הצמה היפה שצווארה.
הצמה היפה בשילוב עם התלתל הפרוע הביא את הספרדים לכנות אותה אנפה
מלכותית.
הייתי מוכן לצפות בריקמת
צווארה עוד ועוד, אך היא לא התמידה במקומה, ועפה לשכונה הבאה.
הדגים שהיא עדיין לא טעמה שם, טעימים הרבה
יותר.
חיפשתי עוד אנפות, אך הנה הופיעו
המשובבות מכולן, גוזלים חדשים, פרי הביכורים של הטבע.
הברבורים בולטים
יותר מכולן, ההורים הגדולים, כמו ספינות מלכות הן שטות על המים, לבנות בוהקות
ולצידן הגוזלים הקטנים.
להביט ולחייך,
להתרכך.
הן מאוד קשורות לאמא ברבורה יותר מכל
ציפור מים אחרת, וכך הן יתמידו להיות לצידה עד לאביב הבא.
הברבור זכר אמור להגן על המשפחה, אך מול האגמית המצויה
התוקפנית, הוא מסמן לפנות דרך.
הברבורים
לא מסתבכות עם האגמיות האלימוֹת הצווחניות האלה.
בדרך כלל הן שקטות, אך בתקופת הרבייה שומו שמיים, הן חייבות תמיד מרחב
לעצמן ולגוזלים שלהן. חס וחלילה יותקפו
הגוזלים, או ייגזל מזונן.
כמה חמודים
ופגיעים הגוזלים של האגמיות, הטבע דאג להסוות את ראשן וצווארן כערימת קש מזהיבה. כך, הן עד
לאמצע הקיץ.
בתוך חודשיים הן יהיו עצמאיות בליקוט המזון ובמעוף.
עד אז מתפצלים
ההורים בדאגה לגוזלים. לחלקן אבא ידאג עד
לעצמאות, וחלקן האחר יתמיד ללכת אחרי אמא אגמית.
גמזו דרך לגידול הצאצאים...
וכבר עייפתי
מהמעקב והצילום והחתירה וברווז יפהפייה הופיעה מולי וכל שהספקתי הוא רק קליק אחד,
לפני שעפה לה לדרכה.
חיפשתי וחיפשתי ולא
מצאתי, לא אותה או את זוגה.
בבית איתרתי אותה
כנקבה של מרגוֹן אדום-חזה, נדיר מאוד במחוזות דרומיים.
כאשר זה מתרחש, אניודע שהייתה שמחה בנוכחותי במים.
מקווה שנהניתים
ממעט פרי ביכורי הטבע
| |
זרעים של תקווה להביט לחברה הישראלית בימים האלה לא מאיר
שמחות רבות.
שוב החמצות, ודווקא בחג השבועות,
החג של תקווה וקבלה.
בחג שהוא אירוע שמאיר את הלב באורות וברקים.
הפעם שבועות, על תקוותיו וברקיו, אינו מסתיר
את הר נבו, ההחמצות שיבואו כבר כאן.
התנועה של בין תקוות והחמצות מתאפיינת בחג הזה במשרעת
קטנה מהרגיל.
הקצה האחד נע ומטמיע את ההחמצות ובקצה השני
נזרעות תקוות קדימה.
הקצה האחד הוא שניסה לעקם אותי לא אחת, ועם השני
תמיד ניסיתי ליישר את חיי קדימה.
תפיסת ההחמצה, מבוטאת כלכך יפה
בכאבה של רחל בשיר מנגד.
תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי
וחונכתי.
דרך חיים שלמה אשר הטמיעה בי את הר נבו ומשמעותו
לחיים.
תרבות של החמצות.
משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.
החמצת הר נבו.
גזירת הר נבו.
וכך כתבה רחל:
מִנֶּגֶד
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חורף, תר"ץ
מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.
שורות שמגלמות כמעט אקסיומה קיומית.
גזירה שאותה חייבים לקבל.
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
כל ימי סירבתי לשורות האלה.
לא הכלתי אותן.
אני סבור שעצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת
שרידות.
יכולת להתחדש.
השיר הזה חשף לפני כי גם על הר נבו, כל הר נבו, אפשר לזרוע.
כל מועקה ועקה מייצרים זרע.
אשר יודע להיטמן במקומות שיבואו.
שיביאו את החיים שבו.
ביום שגשם יבוא ויעירו.
מָתוֹק לִי גֶּשֶׁם הַבֹּקֶר
שֶׁבֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ
מֵקִיץ בִּי נֶבֶט זָעִיר
מִתַּרְדֵּמָתוֹ
מַבִּיט
בְּתִקְוָה מְחַדֶּשֶׁת
אני מביט וקורא את אשר
מתחולל בישראל, ורואה גם זרעים שעולים מסביב.
כולי תקווה שהחברה בישראל תדע לנצל את
האירועים האחרונים בכדי לחדש תקווה, לזרוע סובלנות והרבה care.
תמיד אפשר!
חגשמח
שיהיה החג מלא אור ותקוות מתגשמות
| |
עֲדַיִן צָמֵא בְּמַאי בֹּקֶר טוֹב
בּוֹאִי שְׁבִי לְיָדִי
הַסֶּלַע קָרִיר וּמַזְמִין
אַתְּ רוֹאָה אֶת הַטִּפּוֹת?
הִנֵּה הַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה
מִתְגַּלְגֶּלֶת מְעַט
וְנִסְפֶּגֶת
גַּם הַשְּׁנִיָּיה
כָּךְ
מִמָּקוֹם אַחֵר
שׁוֹנָה גַּם מֵהַשְּׁלִישִׁית
הָרְבִיעִית מִתְחַכֶּמֶת
בְּמַסְלוּל עֲקַלָּתוֹן
וְכֻלָּן נִסְפָּגוֹת
בַּאֲדָמָה מִשְׁתּוֹקֶקֶת
צְמֵאָה
גַּם אֲנִי צָמֵא
כָּךְ סָפַרְתִּי מֵהַבֹּקֶר
מִילְיוֹן טִפּוֹת
בְּאֱמֶת!
אַתְּ מְחַיֶּכֶת וְעַל
שְׂפָתַיִךְ טִפָּה מִתְגַּלְגֶּלֶת
יוֹרֶדֶת בְּמוֹרָד
שָׁדַיִךְ
לִלְגֹּם אוֹתָהּ
עַד רְוָיָה
בַּזְּמַן הַזֶּה
כַּאֲדָמָה
רְאִי
טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל
הַמִּילְיוֹן הַשֵּׁנִי
מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּמוֹרָד
חַמּוּקֵי הָהָר
מִתְגַּלְגֶּלֶת
מְסַמֶּנֶת
אֶת הֶחָרִיץ הַמִּתְהַוֶּה
חַבְרוֹתֶיהָ עוֹלְצוֹת
מְזַנְּבוֹת בָּאֲדָמָה
מְצַיְּרוֹת חֲרִיצִים
בְּעוֹר הָאֲדָמָה
מְפַנּוֹת אֶת מְקוֹמָן
חוֹשְׂפוֹת כְּאֵבִים
בּוֹעֲטוֹת אֲבָנִים
הַגֶּשֶׁם פָּסַק
הַטִּפּוֹת נֶעֱלָמוֹת
מְבֻיָּשׁוֹת
הַמּוֹרָד נִשְׁאַר
חָשׂוּף
חֲרִיצִים
חֲשׂוּפֵי עוֹר
רְקָמוֹת מִשְׁתַּזְּפוֹת
לְאוֹר שֶׁמֶשׁ דֶּצֶמְבֶּר
עַד פֶבְּרוּאָר יֵשׁ
זְמַן
לְצַיֵּר פִּילִים
לְכַסּוֹת מַעֲרֻמִּים
רִיסֵינוּ יִתְלַטְּפוּ
שְׁזוּרִים
כְּטִפּוֹת בַּיַּעַר
שָׁם הַגֶּשֶׁם מַמְשִׁיך
עוֹד שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
אֲנִי עֲדַיִן צָמֵא
(רציתי לשייך לנושא החם - פרוייקט האוהבים, אך שוב איאפשר... רמז?!
לאאאא... עכשיו כבר אפשר )
| |
פָּרוּשׁ מצוי אני מבולבל. כל שרציתי לכתוב על גווני הקיץ של הפָּרוּשׁ המצוי.
להתהדר מעט בנוצותיו ובצבעיו.
להקשיב לזמרתו החיננית. אך במקום
זאת שקעתי במשמעות שמו parush, כמי שפרש מהחיים, אך לא
באמת. שמו בא לו משום מנהג הפרישות של הזכרים והנקבות שנפרדים עד
לאביב הבא. כל אחד לדרכו, כל אחד לארץ
נדודיו. הבלבול הזה בין אופיו למראהו בא
לי כסיפור חורף דהוי וקהה ומכאיב. סיפור על
תופעה שמעט מאוד סובלים ממנה, כמה מאות ואני בתוכם – אירוע שצוין ביום רביעי למחלה
שנושאת את השם אַנְגְיוֹאֶדֶמָה.
מחלה נדירה מספיק כדי שבחיי היומיום נדלג
עליה.
מובן כי מי שסובל מהתופעה הגנטית הזו, לא
יכול לשכוח.
כל יום החשש מקנן ולעיתים גם מתממש.
בתחילה, מאוד שמחתי לקרוא על חשיפת המחלה
ברשת, והתפעלתי מבָּשְׂמַת שחשפה באומץ את סיפורה ואת עצמה בווינט.
התערבבו בי היוצרות, המחלה והציפור, הביחד
והבדידות. אפילו שעתה יש לי יום בשנה
ואגודה לסיוע, אני חש היום לא מעט כציפור הפָּרוּשׁ. ומי יודע באמת מדוע נודדות הציפורים, מדוע
הפרושים נודדות מארצות הצפון ומגיעות בלהקות של זכרים ונקבות בנפרד. הנקבות מקדימות את צאתן בסתיו ומרחיקות נדוד
יותר מהזכרים. באביב הן מאחרות לצאת. רק בכדי שלא ייפגשו על אדמת ניכר?! ותעלומה על תעלומה, הפרושים הדרומיים לא נודדות. הרי גמשם קר והמזון לא בשפע כל השנה. והחוויות לעתים קשות, כמו תמיד, כמו בכל מקום. ואני פרוש צפוני, שב לעיתים לביקור, חורף מעט
ושב בטרם יינעץ בי שוב כאב.
כמו זכר הפָּרוּשׁ
נשמעתי לצו עתיק כל החודש ועמלתי על צבעי כלולותיי. שפשפתי ושחקתי את קצות הנוצות עד שנחשפו צבעי האביב שבי. לכסות על כאבי החורף.
להאיר את גווני האביב. ואז קראתי גם את הטוקבקים בכתבה, וכול הצבעים
דהו באחת!
כמו תמיד, יש טוקבקיסטים אשר רשעות נוטפת
מלשונם.
הם הזכירו לי ועוררו בי כאב נשכח.
כאב שחש האחר והסובל מתוך הקהות והאטימות
והרוע סביבו.
מי שיקרא כאן ויציץ לביטויי הכיעור שם,
יבין.
ועלו מילים שכתבתי לפני שבע שנים, על איך
כמעט ונכנעתי למחלה הזו...
אותו הגיל של בנבני.
רק 28 שנים אחורה.
אני שם מסתובב בשקט, לא מודע לרגע הנורא
שכבר מסתובב בביתי.
אני בבית לבדי עם בני הבכור התינוק החולה.
לפתע מרגיש גוש בגרון.
כמו דלקת.
טוב, היה חורף.
בטח נדבקתי מבני.
כוס תה עוזר תמיד.
מכין כוס תה.
ומכניס לגימה ללועי.
אך אבוי אני נחנק מהתה.
מה זה?
משתנק ומשתעל.
ונרגע.
הולך למראה.
פותח את הלוע.
וזוועה אפורה מציצה אלי.
כל הגרון סתום ברקמה אפורה ורודה.
הנשימות נעשות כבדות.
ואני חש שחיי אוזלים לי.
אין טלפון בבית.
רק ילד קטן שאני עומד להיפרד ממנו.
הלכתי לאמבטיה והתיישבתי על הריצפה הקרה.
מחכה בסבלנות.
מחכה למנוחה.
נימאס לי.
כמה אפשר לסבול.
שנים של סבל נמשך.
של מחלה קשה ופציעה קשה במלחמה.
התנהלות יומיומית קשה וכמעט בלתי אפשרית.
כנראה שלא נועדתי לחיות חיים משעממים.
שקטים.
לא נועדתי לחיות.
אז קיבלתי את הדין.
הלכתי לאמבטיה.
חשבתי שיותר טוב ככה.
לחזור למקור שהביא אותי.
לשיפור.
ולשוב לחיים חדשים.
עם גוף משופר.
אז ישבתי.
עצמתי עיניים.
חשתי את הקרירות הלחה של האמבטיה.
בני ישן בעגלה בסלון.
ואני מחכה למותי.
בכיו של בני חודר איכשהו דרך גולגולתי
המקשיבה לניגוני מוות.
קמתי על רגליי.
הרגעתי אותו וליטפתי את מיצחו וראשו.
הליטוף הזה.
המגע של עור המשי והחלב הזה.
הזרים לתוכי חיים.
וידעתי מה לעשות.
הלכתי למטבח ולקחתי כפית.
חזרתי לאמבטיה.
מול הראי, עם לוע פעור.
הכנסתי את הכפית ובכוח התחלתי לחפור לנכש
את הנפיחות.
פותח וקורע רקמות אפורות.
דם פרץ מכל עבר.
ואוויר טוב החל לחדור.
מפעפע עם דם.
אך נשמתי.
חזרתי לחיים.
יצאתי החוצה ובדיוק בעלי הבית הגיעו.
הם גרו בוילה מעלינו ואנו בדירה קטנה
למטה.
המראה שלי היה די מבהיל.
לא היה לי קול.
רק תנועות ייאוש אל כיוון הבית.
האישה ניכנסה אל הבן.
האיש לקחני לבית החולים.
את כלזה סיפרתי לבני, איך ליטוף אחד עשה
אותי לאבא.
כשסיימתי, חשתי את בנבני מול חזי.
את חיבוקו העדין כמשי של בני.
תודה אלוהים..
| |
שבתי בַּצָּפוֹן הָאָבִיב עֲדַיִן מְנַסֶּה צְבָעִים.
דֶּרֶךְ הַקֹּר הוּא חוֹדֵר עֲצָמוֹת
אוֹרֵג שְׁטִיחִים שֶׁל יֹפִי.
כמו תמיד, תקליקו ותגדילו...
| |
להשתמע הייתה לי חוויה בלתי נשכחת עם ההליבוט,
וטעימה מאוד.
למדתי שיעור ועתה אני מוכן להמשיך בעקבות
השחפים.
מחר אארוז תרמיל ואצפין לחופשה בת שבוע.
מקווה שאשוב חזרה עם סיפורים חדשים.
הנה כמה מהשחפים שבמלחה.
את שחור הראש – שחף אמריקאי כבר הצגתי
לפניכם.
בכל אחת מהשורות אפשר גם לראות את השחף
האפרורי.
נשתמע בעוד כשבוע
| |
דג ההליבוט וקינוח אלוורה
דגים קונים רק בשכונת אנקלה (El Ancla
- העוגן), שם הדייגים אורזים
את הדגים בסיפורים שהיו ושעוד יהיו. דגי ימתיכון
ופירותיו קופצים ישר לדוכן החנויות ולצלחות האורחים במסעדות אנקלה. אך יש וחברי הדייגים ממחוז גליסיה הצפונמערבי
שולחים להם מתנות מהים האטלנטי. כך התעופפה
לה השמועה ברשת לקוחות הדייגים, כי דגי הליבוט (Halibut) הגיעו לשכונה. עזבתי כל ואצתי רצתי לאנקלה לתפוס בזנבו של
הליבוט. הוא אמנם כבר לא השתכשך עם אחיו
ורעיו שבאטלנטי, אך מבט אחד הספיק לי להתחבר אליו. מהרגע שהוא נארז על שני חצאיו המנוקים בזהירות
עם שביבי קרח סביבו, אפפה אותי תחושה עמומה של סיפורים מאנגליה הערפילית. זכרתי במעורפל גם את סיפורו של אתגר קרת, אך לא
יותר מזה. לשמחתי, אוגניה מבלוגילוגי הזכירה
לי את "חלום אריזונה" של קוסטריצה, אשר בו דג הליבוט מתעופף בחלומו של ג'וני דפ לעבר
השמש הזורחת. נזכרתי והבנתי שאני
כבר לא אכתוב תסריט שבו דג ההליבוט שלי יתעופף לו לירח הזורח.
הדג שהבין שאין סיכוי שבאמת אזכור, התחיל
במשימת הזְכור שלו. רק הספקתי לתפוס
בקצה החוט שהתפתל מזנבו, ומייד הוא נסק לעבר השמים. אחזתי בחוזקה, ככל שיכולתי, חש טלטלות
עזות ששיתקו את ידי הימנית, אך אני לא וויתרתי.
להכין ארוחת הליבוט, אינו מעשה פשוט, החיבור חייב להיות שם, או כל שתקבל
הוא מאפה דג. וכך מפשפש בזיכרונותיי הפרוזאיים,
ואוחז בקצה החוט טולטלתי במרחבי השמים שלי, עד שידעתי את הדג.
בערב, כאשר טלטלתי את ציוד הצילום לגג,
כבר הייתה לי ברורה הפשטות שבהכנה. הדג
גמהו החליט לנוח, נאחז באנטנה
הכהה מימין, מתכוון לזינוק הרואי אל הירח הזורח.
מקום טוב להשיב לעצמו את כבוד ההליבוט.
קצת חששתי, וגם קיוויתי, שהוא יגרור גמותי, אך ידעתי שהאורחים לא יוותרו לי, ומייד
לכדתי אותו בצל הכהה של התמונה. ידעתי
שעתה אני מוכן.
הדג היה בייבי במונחי הליבוט אטלנטי, רק
שני קילו, אך כולו שרירים ועוצמה. עמדתי במטבח, מנער ומותח את ידי הימנית, בכדי לשחרר את שריריי ספוגי הכאב, ממסעות הפרא של הדג במרחבי השמים כאשר
נגררתי אחריו.
כאשר התאוששתי, גמימה, כךעשיתי . פרשתי נייר אלומיניום עם שוליים רחבים על
מגש אפיה.
בתנועות רחבות מרחתי מעט שמנזית על נייר
האלומיניום. כיסיתי את המגש בפרוסות תפוחי
אדמה מדרום המגש אל קצה צפונו, ופיזרתי עליהם מעט מלח. על כל אלה, השכבתי בזהירות את שני חצאי ההליבוט
עם צד העור שלהם כלפי מעלה. באהבה, בחיי
שכך, עיסיתי אותם ברוטב שהכנתי ממיץ של מחצית לימון גדול, כמות דומה של שמנזית, מעט
מלח, ועל הכל היזיתי יין לבן משובח.
את השוליים העודפים של נייר האלומיניום
קיפלתי חזרה על הדג, אורז אותו עם תפוחי האדמה.
אם שולי נייר האלומיניום קצרו מלכסות את כל הכבודה, אפשר להוסיף עוד נייר
אלומיניום מלמעלה. כך נתתי לכל להיספג כמחצית
השעה.
את המגש הכנסתי לחלקו התחתון של תנור
שחומם לכ- 170 מעלות (בלי טורבו בבקשה), לכ- 25 דקות. לאחר מכן הוצאתי את המגש ובזהירות פתחתי את נייר האלומיניום, חושף את הדג
לאוויר העולם. השבתי את המגש לתנור לעוד
כ- 20 דקות כדי שישחים מעט. מניסיוני, הדג אינו
מתייבש. במידה שכן, תמיד אפשר להוסיף מעט
נוזלים.
חמישה אנשים יכולים ליהנות מהכבודה
הזו. הדג מאוד עדין ובשרו מתקלף מאִדרתו
(עצמותיו וצלעותיו) בקלות רבה. יש לדג הזה מה שנראה
כריכוזי שומן, אך זהו אינו שומן, אלא ג'לטין שהוא מקור טוב לתזונה חלבונית.
האורחים נהנו מאוד (וגמני) מטעמו המשובח של הדג, ובטוב ליבם סייעו לפנות את
השולחן קודם להגשת הקינוח. באותו הזמן אני פיזרתי פירורי לחם לדרורים החביבים. להפתעתי, הפעם הם לא הסתפקו בפירורי הלחם ופנו
לקינוח שלהם – פרחי האלוורה.
אני מקווה שתאהבו ותתאהבו (כמו האורחים שלי...)
| |
דג הליבוט שלי
מחצית העולם צילם שלשום את הסוּפר-ירח וגם אני הייתי שם.
זמן רב עמדתי שם מחכה לו, מחשב ומתפלל
שהסופה תישכח והעננים יתפזרו.
ובינתיים הרהרתי על איך להכין את דג ההליבוט שקניתי.
רציתי משהו פשוט שישמר את טעמו השמימי, שלא ארגיז את הדג.
דג ענק שברצותו יקפוץ מהמטבח, ועם טעמיו ישוט בשמים.
המגע בו מסגיר את כוחו, את יכולתו לחמוק.
אפשר שהוא יעלה לשמים שלי...
בינתיים, כל שזכיתי לו במועד המחושב, הייתה הפוגה
מהסערה שפקדה אותנו.
היה קר בחוץ, ואני התמדתי, אולי יואיל מר
ירח להביט גם אלי.
הרי יש לנו יחסים רבי שנים.
הוא שורר אותי ואני לא אחת, התערסלתי
בחיקו.
אך הוא בשלו, יביט באותו הלילה באחרים.
אנחושב שהוא נהנה מאוד מקצב שקשוק עצמותי המתקררות.
ואז, כאשר הבנתי שכבר לא אזכה להוֹדוֹ
הצהוב-כתום-לימוני הוא הציץ אלי מבעד חשרת העננים באור לימוני חיוור.
שמחתי כלכך, הוא לא שכח אותי
עתה התפניתי לאשר קורץ במרחבי השמים.
בחלק המערבי ראיתי כוכב בהיר מופיע ומסתתר
בין העננים (דג ההליבוט שלי(?).
לא הצלחתי לצלם, אחרכך במפות
ראיתי כי גם מר מאדים מגיע בתקופה זו לכמה
שעות.
למחרת, הדג יצא נפלא.
הוא לא התחמק ממני יותר.
אחרכך השמש שקעה, ושוב עליתי למרפסת הגג עם כל
הציוד.
השמים היו ללא עננים והירח עלה זורח, מחבק
אותי בכל הוֹדוֹ הכתום.
הרגשתי מבורך, על נתינותי הנאמנה.
הוא מצחיק כאשר נמשי האור שלו זורחים.
אתמול גם גומות החן שלו זרחו...
אחרכך התפניתי לשולי המערב וזכיתי לראות
שלושה כוכבי לכת.
הירח שזרח במערב, הביט אל שבתאי ברום
השמים וראה גם את מאדים שנטה כבר מערבה, ובפאתי מערב הטילה ונוס את נגוהה היפה.
בחשיפה ארוכה הצלחתי להבחין באנרגיות
האדומות שבוקעות ממאדים.
בדרכלל אני זוכה רק לספירלות כתמתמות
שבוקעות ממרכזו.
היה כדאי.
אתמול זכיתי להתערסל שוב...
דִּמְעָה
הַלַּיְלָה
הַיָּרֵחַ שֶׁחָתוּךְ בָּאֶמְצַע
מְגַלֶּה אוֹתְךָ גַּמָּד
מְעַרְסֵל אוֹצָרוֹת
מַבִּיט אֶל הַלַּיְלָה
בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתָ לִי בָּעַיִן
אֲנִי מוֹדֵד צַעַד
דִּמְעָתִי
שֶׁלֹּא תִּיבַשׁ
כְּשֶׁאֶקְפֹּץ
אֶל תּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת
וְאֶהְיֶה לְהֶרֶף צְלִיל
זָהוּב
| |
צלילי כינור לשבת יש בי צילומים שלא ידעתי.
אני זוכה לראות אותם בצילומים אחרים.
אני מביט ומביט ודברים עולים.
חלקם בשמחה ואת האחרים אני מושך
ומסייע.
כך בצילום הנוף הזה.
אלף פעם ועוד פעם, ניסיתי לחפש את הסוד
הטמון בתמונה.
למה היא מעניקה מסתור, למי היא מגלה.
ניסיתי למצוא וסובבתי וחתכתי ומתחתי,
והצילום בשלו...
אתמול הבטתי בצילום בפעם האלף ועוד
כמה (לאחרונה יש בי כמה פעמים מאלף:)).
ונדמה היה לי שאני שומע צלילי כינור.
כן!
פעם כתבתי בשיר מלפני
אלף שנותיי (פעם אחרונה להיום:)), על המנגינה העתיקה הזו.
(שורה ממנו עלתה גם בתגובה שלי בפוסט
הקודם.)
כתבתי את השיר הזה, כאשר הייתי כה
צעיר ומאוהב.
גזרתי רק מעט מהשיר הארוך הזה, והנה הוא לפניכם לשבת.
כִּנּוֹר
חוֹף הַיָּם נָטוּשׁ מִשְּׁחָפִים
הַרֹגַע נְשָׂאָם לְחַפֵּשׂ סְעָרוֹת
צוּקֵי הַחוֹף מַאֲדִימִים לִפְרָקִים
כְּאֲפַרְכָּסוֹת יְלָדִים מְבֻיָּשִׁים
שְׁנַיִם פָּסַעְנוּ עַל הַשֶּׁקֶט בִּזְהִירוּת
מַחְלִיפִים שְׁבִילֵי חוֹל בִּצְדָפוֹת
אֶצְבָּעוֹתֵינוּ
מוֹנִים גַּרְגְּרִים וּמְיַשְּׁרִים אַצּוֹת
חֲשׂוּפוֹת
חֹם גּוּפֵינוּ מַרְחִיק אֶת הַמַּגָּע.
הַסְּלָעִים אַוְרִירִיִּים בְּיָדֵךְ
לוֹחֲשִׁים אֶת מַגָּע הָעוֹר לָאֲוִיר
צִפָּרְנֵי הַגַּלִּים מְבִיאִים מִלִּים
חָבוּיוֹת
הֶהָרִים נִבְלָעִים בְּתוֹךְ מִלּוֹת
עֵינַיִךְ.
חֶרֶשׁ מַגְבִּיהַּ קֶצֶף הַמִּלִּים
נוֹגֵעַ בְּפַס עֵינַיִךְ הַבּוֹרֵק
בְּיָרֹק
מְלַטֵּף בְּאָדֹם אֶת רַכּוּת שְׂפָתַיִךְ
מוֹתֵחַ מֵיתָר מִלִּבֵּךְ לִבְשָׂרִי.
וּמֵעֵבֶר לַלֹבֶן מַבִּיט הַצְּלִיל
נוֹגֵעַ מְרַפְרֵף בְּאֲפַרְכֶּסֶת הַחוֹף
מֵישִׁיר קוֹלוֹ מוּל גִּבְעַת גּוּפֵךְ
נוֹשֵׁך קַלּוֹת לוֹחֵץ קִמְעָה עַל זְרוֹעֵךְ.
הַמִּלִּים נֶאֱסָפוֹת סָבִיב בִּשְׁאוֹן
גַּלִּים
מוֹתְחוֹת מֵיתָר בֵּין רַגְלַיִךְ לְעֵינַי
מְלַבְלְבוֹת מַרְאֶה חָדָשׁ בְּדָמִי
רוֹחֲשׁוֹת אֶת צְלִילֵי הַשָּׁמַיִם בְּגֵוֵךְ.
עוֹלֶה הַצְּלִיל מִבַּעַד לְפִרְחֵי הַמִּלִּים
כִּסְגֹל הַזְּרִיחָה הַמִּשְׁתַּקֵּף
מִתּוֹךְ גַּרְגֵּר חוֹל
פּוֹגֵשׁ אֶת גּוּפֵךְ הָרַךְ הַמֵּכִיל
אֶת דַּפֵּי הַתָּוִים
נִמְתַח מֵיתָר מֵאוֹנֵךְ לְאוֹר לִבִּי.
הַמַּנְגִּינָה חוֹרֶשֶת אֶת הַחוֹף
מַתְוָה אֶת טְבִיעוֹת לְבָבוֹתֵינוּ בַּחוֹל
הַמָּתוֹק
הַלַּחַן צוֹבֵעַ אֶת הַיּוֹם בִּכְחוֹל
הַשָּׁמַיִם
תְּכוֹל הַמַּיִם מֵזִין אֶת קַלַּחַת דָּמֵנוּ.
מֵיתָר נִמְתַח בֵּין יָם לַשָּׁמַיִם
מַרְעִיד אֶת נְשִׁיקָתֵךְ אֶת עוֹרִי
הַמִּתְחַדֵּד
עוֹלָה רִנָּה מִתּוֹךְ הִתְנַשֵּׁקוּת
גּוּפֵינוּ
צְלִילָם מִתְחַבֵּק עִם הַשָּׁמַיִם.
צְדָפוֹת פְּסִיעוֹתֵינוּ דִּמּוּ לְשִׂיחָה
גַּרְגֵּרֵי הַחוֹל הוֹמִים מֵהִתְרַגְּשׁוּת
הַשָּׁעָה
הַמַּיִם מְבִיאִים אֶת מְזוֹן הַשְּׁחָפִים
מִנְּגִינַת גּוּפֵךְ מִתְקַבֶּלֶת בִּרְצוֹן
הָרוּחַ.
לִבִּי עוֹקֵב בִּדְרִיכוּת מִתְלַטֵּף
בְּתוֹךְ רוּחַ
שׁוֹאֵל לְחִבּוּק מִנְּגִינַת אַהֲבָתֵךְ
מְקַבֵּל אֶת לַחַן גּוּפֵךְ הַחוֹדֵר
לִבְשָׂרִי
שְׁנַיִם פָּסַעְנוּ בְּאִטִּיּוּת הַצּוּקִים.
שבת שלום
ותודה מיוחדת למי שהמליץ על פוסט תמונות אור השמש
| |
לדף הבא
דפים:
|