הרבה זמן לא כתבתי פוסט ארוך. הגיע הזמן...
האביב
כאן בעיצומו. מתפרע בשקט, בטירוף סופות. במקומות אחרים, רבים מחפשים את החיות הגדולות, המפחידות,
שמטלטלות כסופות את תוכם. אני מחפש
ציפורים ומרפא לנפש. מוצא את השקט בפרח
ובציפור. אני מאוד מתרשם מעוצמת החיות
הגדולות, אוכלות העשב והטורפות. למדתי
לכבד אותן ולא להתקרב מידי. אני לא חייב
להגיע למרחק נגיעה בסערה בכדי ללמוד על עצמי.
גמכך, סערות פוגשות בי בדרכן.
לפני
חצי שנה שכבתי לצד ג'רמייה בשדה אביב אחר, בקצה יבשת אחרת, מתענג על השמש שמדגדגת
וממיסה את קורי החורף שהבאתי איתי מאירופה.
עד שנוכחתי שלא השמש היא זו, אלא אחד מפרחי
היהלום מדגדג את חושיי. צילמתי.
נרעדתי.
צליל עצם שמתגלגלת בין שיני חיה עלה מאחרי שיח קרוב. לא טוב.
במהירות הנחנו את כל הציוד על שקי השינה וגררנו
את הכבודה מהר מהר למכונית.
בחסות החלונות
זכיתי לראות את מושא פחדי. ג'ירפה ממין
זכר (עם סנונית מעופפת).
אה, עכשיו
ג'רמייה נזכר לספר לי שאוכלי עשב למיניהם מחפשים לעיתים עצמות לכרסום כמקור לסידן. עדיין לא זכיתי לראות, אך היי, זכיתי להקשיב.
להרגיע
את רמות האדרנלין ששצף בגוף (שלי לפחות) חלקנו מנדרינה.
אני מכור למנדרינות – naartjie בשפת המקום. הסתובבתי להניח את הקליפות בשקית האשפה ובזווית
העין ראיתי אותה.
אומנם אחרים צפו בה כאן
ושם, אך אני לא. גם ג'רמיה התלהב למראה
ההתרגשות שבי. מאוד משפחתית אך ביישנית מאוד.
קִיוִוית מדובללת מקור, בזכות העור המדובלל התלוי בשולי המקור שלה. יפהפייה.
נראה שהיום מתחיל להסתמן בחדש ומתחדש.
אביב.
המשכנו.
ג'רמייה הבטיח לי היום עדר קטן של Sables.
מישהו טרח לתת לה שם משעשע בעברית - אנטילופת סוס שחורה - הזכר באמת גדול ושחור.
מחשבותיי על סוסים שחורים נקטעו מגל של ריח
מתקתק שחדר מהחלונות. ג'רמייה עצר. רחרח ומהר נעץ מבטו בשיח גדול בצד הדרך.
התקרבנו בשקט וראינו כמה קוקיות מקפצות בעבי
השיח. קשה היה להבחין כמה במדויק, אך
ראיתי שכול השיח שרץ בזחלי פרפרים זהובים והריח היה מתוק להחריד. גנעדן לסעודת קוקיות ז'קובין Jacobin
Cuckoo, אשר קודם לבליעת הזחל, הן טורחות למחוץ את תוכנו החוצה ולהפיץ את
ריחו.
חיכיתי בשקט עד שהגיע הקליק המיוחל
לצילום.
אני
יודע שטיול לשטח עם ג'רמייה דורש ממך סבלנות.
האיש עוצר, יורד לרחרח, לעצום עיניים מול הרוח. לעיתים מקיש במקלו באדמה. לפעמים עולה על עץ לתצפית רק בשביל להעמיק את
חיוכי עיניו השחורות. למדתי להתאזר בסבלנות.
עד סוף היום, הכול יגיע אלי ועוד יותר, בתמונות, בריחות ואפילו במילים ספורות.
לאחר שחזר באחת מהעצירות, כמו שנעלם, הצביע על
שיח שבמרומו שרקרק צעיר, עדיין בהיר צבעים ובעל פלומה רכה.
שמחתי.
משום מה, רק הבוגרים עזי הצבע באים להצטלם.
היום בא צעיר וראה כי טוב.
אין
אביב באפריקה יותר מאשר התינוקות החדשים שמופיעים לצד אימותיהם.
לאחר ההמלטה, רבות מהחיות אוכלות העשב, נעלמות
במעבה הסוונה עם גוריהם החמודים. לא רוצות
להסתבך עם טורפים הרעבים לעצמות רכות.
משום מה, דווקא האימפאלות היפות כלכך והחלשות, מסתובבות עם גוריהן לעיני
כל. מכמירות מאוד.
בתקופה
זו האמהות לא מקבלות את הזכרים לסביבתם, הן עסוקות בגידול הצאצאים.
והזכרים, הם עסוקים
במה שזכרים טובים בו, ללכת מכות.
הבטן
שרק מנדרינות ידעה התחילה לקרקר ועצרנו לאכול, ממעשה ידי הטבע של ג'רמייה.
הוא שלף מיני שורשים בצבעים שונים, לבנים,
וורודים וחומים והתחיל ללעוס בכיף.
בידיעה
שזה כל מה שאני יכול לצפות לו היום, השתתפתי גמני בכירה ואפילו נהניתי. פשוט, משביע וטעים.
ריח
השורשים הגיע לאפם של זוג ג'ירפות סקרניות (זכרים או נקבות?).
ג'רמייה עצם עיניים. ידעתי שיש לי רבע שעה, לא יותר.
לקראת סיום צילמתי אותם בכאילו מתנשקים על רקע
האביב הירוק.
באמת הם כמו זכרים אחרים באביב,
עסוקים גמהם בללכת מכות - צוואר לצוואר Necking.
לא כלכך העזתי לצלם את הדוקרב, רק כשהתרחקו
ממני כאשר כאילו השלימו, צילמתי.
אפשר
לראות שהחלק העליון של הקרניים שלהם חסר שערות.
כך הם הזכרים, מקריחים בגיל צעיר.
סופסוף הגענו לעדר הסייבלס (אנטילופות הסוס
השחורות). קשה היה להבחין בהם, ובקלות
אפשר היה לחלוף על הסבך שבו שהו. אך זהו
ג'רמייה, מאום לא חומק מעיניו.
ראינו שם
בעיקר זכרים עם קרניים מפוארות מביטים מתוך הסבך.
היו גם כמה נקבות, הן יותר בהירות בגוון ערמונים, אך הסבך, הסבך, יריבו של
הצלם החובבן. מאוד מרשימה האנטילופה
הזו.
לא הצלחתי לצלם. בלב ובפה התחננתי לפני ג'רמייה לרדת מהמכונית ולצלם
אותה במלוא הדר גופה. ג'רמייה הסביר כי
אין מצב! באביב בעיקר, כאשר הזכרים מנהלים קרבות מנהיגות, הם חסרי מנוחה ומתקיפים
בקלות. הוא כבר ראה אריות משוספים למוות עם הקרניים הארוכות שלהם של יותר ממטר
וחצי.
היא גבוהה מאוד, יותר ממטר וחצי,
ודי כבדה, כמעט 300 ק"ג, ועם כל הגודל הזה מסוגלת לדהור במהירות של כמעט 60
קמ"ש.
אז לא הצלחתי לראות אותה
במלואה, ועדיין הרגשתי שזכיתי. הקלקתי.
בסיפוק אמרתי תודה לג'רמייה. התחבקנו, ויצאנו בדרכנו
דרומה.
טלטלות המכונית שמטו את כובעי על
עיניי ואלה נעצמו מהקצב המונוטוני. ואז
שקט.
הג'יפ עצר. איזה מראה לסוף יום. משפחה במנוחה עם גורים בני כמה חודשים. יונקים.
מחר גמיום. מחר נשוב.
ללא ספק שהיה יום אביב. לא, לא חיפשתי אריות, אז איך אמצא מלוכה?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
