| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
ימים חמים
המזרח לוהט בעורפי ואני מביט מערבה.
הגוף עורג הביתה.
ביום שיש בבוקר אצא לעוד אחד ממסעות הנפש שלי.
אשוב בעוד כשלושה שבועות.
| |
צַיִד
כְּשֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת
דַּק בְּצִפֹּרֶן עַל עוֹר -
אִישׁ נִצּוֹד בָּאוֹר
| |
שמחה עברית
איזו הפתעה!
בשבוע הספר קיבלתי בדואר מתנה ספר עברי.
ועוד איזה ספר: אסופת שיריו של יהודה עמיחי - הזמן.
בעונג רב התחלתי לקרוא בשירי המשורר האהוב.
ואופס... מחציתו השנייה של השיר בעמוד 13 באסופה הודגשה במרקר.
13
שִׁפְרָה וּבַתְיָה הִבְטִיחוּ
בְּמָתְנֵיהֶן נְעוּרֵי נֶצַח.
שְׁנוֹת הַלֵּדָה הַטְּרִיּוֹת כָּל כָּךְ,
מְמַלְּאוֹת אֶת יַרְכֵיהֶן בְּמֶתַח מָתֹק
וְאֶת מֹחִי בִּצְלִיל, כְּמֵיתָר בָּהִיר.
הֵן אָמְרוּ: מוּזָרִים הַגְּבָרִים וּמְשֻׁגָּעִים:
מְקַשְּׁטִים חֶרֶב, שֶׁבָּאָה לַהֲרֹג
בְּפִתּוּחִים וּמַרְגָּלִיּוֹת
וְאֶת הָאֵבָר שֶׁמֵּבִיא שִׂמְחָה,
אֵינָם מְקַשְּׁטִים.
קישוטי טבע של סחלב אפרודיטה שנפתח אלי באותו היום
| |
מפגן קרניים
גלי צונאמי מגיעים לכל מקום ומכל מקום, בעקבות אירועי עצירת המשט לעזה.
האירוע והתגובות אליו מדגישים את הפערים הגדולים בינינו לבין שאר העולם.
בינינו לבין עצמינו.
בלי שום קשר ממשי לאירועי הימים האחרונים, נזכרתי שיש עולם מקביל לשלנו, פחות מפותח, אך קיים. גם שם יש קרבות ומאבקים, אך עם חוקים ברורים, גם אם הם אינם כתובים וחסרי בתי דין להתלונן.
הרבה פעמים ראיתי מאבקים בטבע ונטרפים חסרי אונים.
אך יש גם מאבקי שליטה טריטוריאליים או משפחתיים שבדרך כלל מסתיימים רק עם גאווה פצועה ולעיתים בתוספת של כמה חבורות.
יום אחד בבוקר התעוררתי מצווחות הקוקיה הצווחנית (כך שמה בפי כל). כשהיא צורחת, אין דבר כזה שאתה לא שומע. אלא שהיא צווחה מוקדם בבוקר וחזק מהרגיל. סקרן הלכתי לראות מה עורר את רוחה בשעה זו.
היא צרחה בתגובה לשני זכרי אימפאלה שנלחמו אחד בשני, כמה שנראה לה כאיום על קיום משפחתה.
עמדתי שם כעשרים דקות ולמדתי את מה שקראתי בספרים.
שני זכרי אימפלה בקרב שליטה על ההרמון.
קודם כל מגששים, רגע לפני המגע.
אחר כך נאבקים בשרירים משורגים וקרניים מלופפות.
ובסוף נפרדים בליטוף עד לקרב הבא...
רק אז, כאשר הסתיים מפגן השרירים והקרניים של הזכרים, נרגעה הקוקיה והפסיקה את מפגן צווחותיה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
