יומני אלפוחרה

גּוּף וּנְשָׁמָה

לִי נָתַתָּ

עַד

אַר.    פִּי.                גִ'י

אוֹתִי                                                    קָרַע

וּבָאת           יִשְׂרָאֵלָה

וְהֶעֱנַקְתְּ

לִי

גַּם                מַשְׁכַּנְתָּא

לִפְדוֹת אֶת עַצְמִי

לִּמַּדְתִּי אוֹתִי

בְּתַשְׁלוּם

חָדְשִׁי           לִטַּפְתַּנִי

קֶרֶן וְרִבִּית

חִשַּׁבְתִּי

לִי

רְסִיסֵי                    חַיַי

פָּדִיתִי

תּוֹדָה

יִשְׂרָאֵלָה

מוֹדֶה

אֲנִי

כְּבָר פֹּה

בְּאֶרֶץ הַחַיִּים

מין יום שכזה.
יום שהחל בתחושות של כאב.
מקנן בעצמות.
עם שקט כבד ומכביד.

ישרא נראה לי פתאום רחוק ומרוחק.
גם ישראל המתקרבת אליי.
נראתה לי בלתי מושגת.
קשה הנסיעה הממשמשת ובאה.
כמו תמיד.

באמצעיתו של יום טלפון מרואה החשבון.
יש בעיות בבנק.
אז ישבנו כמה שעות ופתרנו מיסתרי מספרים.

אני אוהב מתמטיקה.
מספרים, לא כל כך.
בקליפתם היבשה הם לא מתרגשים.
אני נדחה על-ידי פעולות של חיבור מקלטי מס לחיי.
כמו שני עכברים מחטטים אחר פירורי גבינות.
כך נראינו היום, עם חיים בצל המיספרים.

נזכרתי בפוסט של כמה זה 1+1 וקצת נרגעתי.

חזרתי הביתה ושידורי הרדיו מהארץ הביאו את תישעה באב.
התאים ליום החם והלוהט בלחותו.
התאים לכבדות ששיקעה את עצמה בתוכי.

שלחתי גלגל הצלה לכיוון קרחת היער שלי.
ןחויכתי.
צלצל אליי השקט ממעמקיי.

נזכרתי בפוסט אחר שכתבתי כמעט על אותו מקום.
לפני 3 חודשים.
האייל.
מרפא וחיוך ושימחה הביא לי.
תקראו.

ואיך אוכל לסיים ללא רע ותיק המלווה עם מילותיו את חיי כבר זמן.

פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה.
Pablo Neruda

תמיד מעיר אותי ממקומי.
גם בשימחה.
גם בעצבות.

בימים אלה חוגג העולם 100 שנים להולדתו.
גם אני אצטרף לחגיגות.

הוא ידוע ומפורסם בספר שיריו: עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש משנת 1924.

מכל ספריו אני אוהב דווקא את שירי הקפיטן (1956).
שיר אחד שם שאני חוזר אליו עוד ועוד.

האדמה שֶׁבָּךְ.
(שמעתי שהשיר קיים בקובץ מתורגם על-ידי טל ניצן-קרן)
מספר שורות משם (בתרגומי המוגבל מספרדית):

...

נוגעות רגליי באלה שלך ופי משיק לשפתייך,
גדלת,
כתפייך גבהות כשתי גבעות,
שדייך מטיילים בחזי,
פושט זרועותיי להקיף את הקו הדק,
קו הירח הדקיק של מותנייך

...
ומתכופף אל פיך לנשק את האדמה.

רִאשׁוֹן אֲנִי.

                        לְבַדִּי.

                                                            אוֹתִי.

שֵׁנִי אֲנִי.

                        מְלַקֵּט יְעָרוֹת.

                                                            בְּצַמָּרוֹת.

שְׁלִישִׁי אֲנִי.

                        מְתֻבָּל זָהָב.

                                                            מִתְרַכֵּך.

רְבִיעִי אֲנִי.

                        נִקְלֶה בְּתַנּוּר.

                                                            מוּל אֵשׁ.

חֲמִישִׁי אֲנִי.

                        מַסְפִּיג טְעַמִים.

                                                            שֶׁל זֶרַע עַתִּיק.

שִׁשִּׁי אֲנִי.

                        מַדִּיף רֵיחַ נַפְשִׁי.

                                                            דּוֹלֵק בְּלִבִּי.

שַׁבָּת כָּאן.

                        נִפְרַס שׁוּב.

                                                            מִתּוֹךְ אַדְמָתִי. 

שַׁבָּת.

פּוֹרֶסֶת אוֹתִי.

מְצַנֶּנֶת.

שַׁבָּת

מְסַדֶּרֶת

אוֹתִי בְּשׁוּרוֹת

נְכוֹנוֹת.

אוֹתִי.

שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן.

יום שישי של ילדות.
אבא חוזר מוקדם הבייתה.
אמא מסיימת ניקיונות ובישולים.

אחר הצהריים אמא מדליקה נרות.
מתקדשת לאחר שקידשה את הבית.
אותנו.
לאחר שהכל הוכן.
הכל רגוע.

אז מתפשט הריח בבית.
ריח עוגת השבת.
עוגת שוקולד פשוטה.

עד היום היא מעדן השבת שלי.
העוגה שעליה למדנו שלא ניתן ליישר עוגה.
הריח שמעלה ומביא את כל השבתות שהיו.
הטעם שמטמיע כל שבת במקומה.

עם העוגה אני נושם את אמא.
אבא יושב כנסיך השבת עם פרוסת עוגה וכוס תה.
בניי מציצים אלי מתוך טעמים אחרים.

עוגה שהיא בית.
עוגה שהיא שבת.

אני הילד הקטן.
אותו אחד שאימי קשרה אליה לסינור.
כל הזמן צמוד וסמוך אליה.
מציץ בסקרנות למעשיה.
לכישופי האוכל שלה.
כך עם החלב, עם האהבה.
ניצרבו בי מאימי, כמה מתכוני מזון.
העוגה הפשוטה הזו היא נר הזיכרון לאימי.
תמיד חי.
תמיד דולק בביתי.
כל יום שישי.
כל יום שבת.

כמה פעמים הזכרתי את העוגה.
כמה מכם ביקשו את המתכון.
הנה הוא כאן, ובמיוחד בשביל סול

באיזה חומרים נצייר לנו שבת של עוגה?
- 4-5 ביצים, בהתאם לגודל
- כוס סוכר של כ- 300 מ"ל
- מעט תמצית וניל
- 200 ג' שוקולד מריר
- 200 ג' מרגרינה
- כוס קמח תופח של כ- 300 מ"ל

ואיך נביא חיים לעוגה של שבת?
לא מיקסר בבקשה.
לא מערבל מזון.
זו עוגה של שבת שנעשית באהבה.
אין אהבה, אין שבת.
בידיים בבקשה.
השבת אוהבת את ליטופינו.

- לטרוף את הביצים (לא להפריד, את כל הביצה בבקשה)
- להוסיף את הסוכר ולהמשיך לטרוף
- להוסיף את תמצית הוניל ולהמשיך לטרוף.
- להמיס בעדינות (רצוי על אדים) את השוקולד והמרגרינה, עד קבלת עיסה אחידה.
- להוסיף את עיסת השוקולד לטריפת הביצים-סוכר-וניל ולטרוף היטב.
- להוסיף את הקמח לאיטו תוך קיפולו לתוך הטריפה. לא לטרוף, לקפל. בסבלנות.

כשמקבלים תערובת חלקה וסמיכה אנו מוכנים.
להעביר למגש אפייה משומן.
אני אוהב כלי קרמיקה גסים ספרדיים.
אך כל כלי יתאים.
פעם הכנתי את העוגה הזאת בהרים, על אש מדורה עם סיר פלא.
מקווה שיש עוד הזוכרים את סיר הפלא.
אימי תמיד הכינה את העוגה בסיר פלא.

אפייה.
היום התנורים שונים באיכותם ובביצועיהם.
בתנור שלי אני אופה במרכז התנור ב- 150 מעלות ללא טורבו.
למשך כ- 30 דקות.
בבית בהרים, עם התנור הישן אני אופה ב-180 מעלות למשך 45 דקות.
כל אחד לפי היכרותו.
קיסם שיוצא יבש מעיד שהעוגה מוכנה.

בגמר האפייה להוציא מהתנור בכדי למנוע את התייבשותה של העוגה.

מקווה שריח השבת יבוא לבקרכם.
מקווה שתטעמו שבת.

אשמח לשמוע.
אשמח לחלוק שבת.

חיבוק לשבת

יֵשׁ אֲשֶׁר
גַּעְגּוּעַי גַּלִּים
מַכִּים
בְּסַלְעֵי בַּיִת

וְיֵשׁ

שֶׁבַּרְקָנִים טוֹמְנִים
גַּעְגּוּעַי
לְבַיִת

לְעִתִּים
גַּעְגּוּעַי נוֹטְפִים
עָסִיס
אַגָּסִים בְּבַיִת

וְלִפְעָמִים
צִיר גַּעְגּוּעַי
חוֹרֵק
בְּשַׁעַר בַּיִת

אַךְ תָּמִיד
טֶלֶפוֹן גַּעְגּוּעַי
מֵפִיחַ
קוֹלוֹת בַּיִת