 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
12 ביולי 2007
בעוד מחצית השעה יקישו המחוגים חצות.
החלונית הקטנה בשעוני תצביע על ה- 12 לחודש.
חודש יולי של שנת 2007.
חמש שנים עברו מאז שחתמתי על הסכם עם רוזנה.
בעוד מחצית השעה אמולל את המעטפה ובה המכתב החמישי של אַמור.
גם כאן במרחק הזמן והמקום והאנשים ירעד ליבי.
ואחרכך אוכל אולי להביט פנימה ולהבין מהו המחוג הנכון עבורי.
מהו הכיוון שאבחר.
לא יודע עדיין.
בעוד 20 דקות ארעד בתוך ביטני...
| |
הדבורה מאיה
אז מה אנו עושים כאן, נשאלתי לא אחת.
סתם כך התאספנו לנו חבורה של בזבזני כסף כדי לתור את הארץ הזו, אני עונה לעיתים בציניות. אך באמת נדבקנו בחיידק הסביבה. כי אי אפשר באמת לתור פנימה אל תוך המבוכות החשוכים של נפש האדם, בלי האור של הטבע סביבנו. הרי הוא המאיר התמידי. מאז ומעולם.
וכך יצאנו חבורה קטנה של מחפשי דרך, לחפש צירעה קטנה שאולי אולי תשפוך מעט אור על תעלומת הדבורים הנעלמות.
* * *
"הַחַלּוֹן נִפְתַּח וְאֶל הַחֶדֶר נֶחְפְּזָה לָבוֹא דְבוֹרָה קַלַּת כְּנָפַיִם, אֲשֶׁר לֹא רָאָה אִישׁ זוּלָתִי הַמֶּלֶךְ, וַתֵּרֶד הַדְּבוֹרָה כְרֶגַע וַתַּעֲמֹד עַל אַחַת מֵאֲגֻדּוֹת הַפְּרָחִים.
עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶךְ זָרַח צְחוֹק קַל, וּבְהוֹרוֹתוֹ בְאֶצְבַּע עַל הָאֲגֻדָּה אֲשֶׁר יָרְדָה עָלֶיהָ הַדְּבוֹרָה קָרָא בּשִׂמְחָה, לְתִמְהוֹן מַלְכַּת שְׁבָא וְכָל-הַנִּצָּבִים שָׁם:
"הִיא אֲגֻדַּת הַפְּרָחִים הַחַיִים!"
כָּכָה הֵשִׁיבָה הַדְּבוֹרָה גְמוּל לַמֶּלֶךְ."
כך מסתיימת האגדה על שלמה המלך והדבורה.
עוד רבות רבות מעניקות לנו הדבורים. יש שחישבו ומצאו כי כשליש מהמזון בעולם אנו חייבים למַאיות הקטנות והחרוצות האלה. אפשר להוסיף לכך את הרשימה המתארכת והולכת של תוספי מזון בריאות ומקורות לתרופות, בעיקר כתחליפים בריאים לאנטיביוטיקות למיניהן.
ואנו, בני האדם, כמו שאנו יודעים, מצליחים להחריב גם את הפעולה הברוכה של הפועלות החרוצות האלה, שקיבלנו כשותפות לדרך. בשנים האחרונה מתרחשת התמוטטות גלובלית של כוורות בהרבה מאוד מדינות. התופעה התחילה כמו הרבה מהרועות החולות בארה"ב. מיליארדי מַאיות חרוצות אבדו ולא חזרו לבתיהן. ירידה גדולה מאוד בייצור המזון נירשמה בארה"ב, בקנדה ובחלק ממדינות דרום אמריקה. גם אירופה כבר סובלת מהתופעה. ברחבי היבשת נרשמה ירידה דרסטית של עשרות אחוזים בפעילות הדבורים. מספרד במערב ועד פולין שבמזרח.
התופעה לא מוגבלת רק לדבורת הדבש. גם דבורת הבר סובלת מהיחלשות ותמותה ניכרת. מה שמשפיע על ההאבקה של חלק גדול ממיני הצמחים ברחבי העולם.
ואין מושיע ואין מבין מה קורה כאן.
ברור היום כי התופעה באה בעקבות החלשה של המערכת החיסונית של הדבורה.
לכן יש המכנים את תופעת התמוטטות הכוורות כאידס של הדבורים. החשדות למקורות התופעה מכסות את כל הספקטרום. מוירוסים ואקריות מוצצות, דרך צמחים מהונדסים גנטית (בעיקר תירס וכותנה) ועד לקרינה האלקטרומגנטית שמופקת מהרשת ההולכת וגדלה של רשתות הטלפונים הסלולריים. כל החשדות מצביעות על האדם ויכולתו המוגבלת לשמור על מתנת הבריאה.
דווקא כאן מצאתי דף שסוקר בעברית חלקים נרחבים של התופעה הזו.
* * *
ובאפריקה אנו בעקבות צירעה קטנה שאולי טומנת בחובה את היכולת החיסונית עבור דבורת הדבש. יש עדויות כי אוכלוסיות דבורי בר מתחזקות בסביבת הצירעה. עדיין לא ברור המה והלמה. אנו מנסים לאסוף נתונים, בכדי לראות אם אפשר לאפיין תהליכים שמתרחשים בין שני המינים האלה.
* * *
לפני כמה ימים גילינו את הצירעה והשימחה הייתה רבה.
* * *
בינתיים הימים שלנו משעממים בתצפיות ואיסוף נתונים.
וטוב שכך. כי אנו עסוקים מאוד בהתגבשות הפנימית של הצוות.
מנסים ללמוד איך לחיות את היחד שלנו ולשמור על האחד שיש בכל אחד מאיתנו.
ביום שישי נצא לחבל ארץ אחר להמשך הדרך.
אני מתאר לעצמי שאהיה מנותק מישרא לפחות עד יום שלישי הבא.
בדרך אולי נראה גם כמה מהיונקים הגדולים.
| |
אדמת השמים
הלילה קר מאוד. עטוף בשמיכת צמר עיזים יצאתי בצעדים כבדים ורכים אל החוץ. התיישבתי על האדמה, נשען על גזע עץ, נותן לאוויר הקר לחדור מבעד לקפלי השמיכה. חשתי את הבעירה בחלציי נירגעת. כנראה שנרדמתי, ויד רכה טלטלה אותי בעדינות. ג'רמיה ישב לידי צמוד צמוד, בחשיכה ראיתי את שיניו הלבנות מחייכות אלי. הוא הושיט לי כוס מהבילה של תה העשבים הקסום שלו. הריח היה מזמין וגם החום הצורב של כוס האלומיניום לא מנע ממני ללגום. הוא הניח את זרועו הדקה סביבי ואמר לי שכך הם הלילות הראשונים. רוויי פחד. הוא אף פעם לא ראה מישהו שיודע לספוג מנות גדולות כלכך של כאב ואי ידיעה ועדיין לאהוב. הוא רוצה ללמוד. הוא רוצה להתאהב. אהבתי כבר הלילה, אמרתי לו. הוא חייך והושיט לי משהו שחש בחשיכה כמו בובת עץ קטנה. לילה טוב הוא אמר וקם ופנה לאוהל שלו.
ידעתי שאני צריך לפרום את הקשר שנוצר הלילה. ראיתי כבר איך אני מטפטף לתוכה תכולות ממקומות שלא היכרתי. ידעתי שזה לא הזמן הנכון, עדיין. אולי אף פעם לא יהיה עבורי הזמן הנכון. לא, זה לא פשוט להיות במחיצת אישה שיכולה בכל רגע נתון לשלוח את עצמה אל מתחת לדיונות של נפשי. לגלות את האוניות הטרופות שבקירבי ולשלות אוצרות שמעולם לא ראיתי. גם לא הייתי זוכה לראות. כל פעם שהיא דולה פריט ומאירה אותו מולי, חדר מתמוטט בי. מבנה שאין לי כבר צורך בו. שהכביד על כל אשר אני מנסה לבנות היום. היא עושה את זה בעדינות. בחיבוק שרק היא יודעת. ואני נמס אל תוך החיבוק הזה ומאפשר לה לטעום מהמעיים שלי. מאשר הייתי אז והיום. מאשר אהיה. הו כן, זה מפחיד. זה מאיים על המוכר והחביב שאני מכיר. היא מלמדת אותי על דרכים אחרות להתמזגות גופנית ונפשית. לראשונה אני חווה עונג וכאב ואין שם כאב ואין שם עונג. רק תחושה של רוח מלכות. תחושה חדשה. רוח חדשה.
כוכב שביט קורע את הרקיע מעליי. חבל שלא ביקשתי בקשה. אני עוצם עיניים ומרגיש את מגעו של ג'רמיה עדיין על כתפי. הוא ידע שהכוכב יפלח את קרקע השמים מעל. הוא זרע בהם בקשה להתאהב.
אני כבר שכחתי לחוש את הזרעים שיש מעליי.
מבטי היה נעוץ שנים רבות מידי באדמה שבין רגלי.
הגיעה העת שגם אני אחוש את הקרקע שמעלי, לא רק מתחתיי.
נכנסתי לאוהל התקשורת בכדי לכתוב את המילים שלי, כדי שלא יתפוגגו עם שחר.
עתה אשוב לאוהל ואתכרבל אל תוכה של פרסיליה.
לילה טוב.
| |
אהבה וגדרות
באפריקה כמו באפריקה הכל תחת שמירה. הבתים, המוסדות, האנשים. הכל מאורגן בתוך מתחמי חומות גבוהות וגדרות חשמליים. גזילת חופש, המתרחשת כל יום עם השקיעה. הטובים מהצד הפנימי של הגדרות. הרעים והחיות מהצד החיצוני. גם המכוניות נכנסות פנימה למחנה. רק את שתי המשאיות שלנו אנו משאירים בחוץ ולכן הן נקשרות עם שרשרת לעץ עבות. כמו שקושרים אופניים לעמוד. כלכך מוזר. כלכך אחר.
אפריקה מגודרת. גדרות גדרות סביב לה. והאנשים מסתגרים בתקווה לשקט מהאלימות. שם בתוך המתחם שהם גידרו לעצמם הם מתכנסים בלילות. אוהבים ומחכים לשמש שתזרח שוב על הארץ היפה הזו. תוציא אותם לחופשי עד לשקיעה. בין לבין הם מקווים ומתפללים לשפיות שתתחבר בין השקיעות לזריחות. קשה לזר להסתגל להסתגרות הזו. לפשע והאלימות שגואים בכל מקום. לאזהרות של תעשה ואל תעשה שמלוות כל צעד וכל פנייה.
הבוקר עלה על אפריקה קפואה. האנשים נחלצים מפינות המחנה לאש התמיד שג'רמיה דואג תמיד שתבער. תמיד יש שם תה עשבים ריחני שמביא את שימחת אפריקה. כי בחוץ האנשים לא כלכך שמחים. אידס ופשע ואלימות. אלה הנושאים שמחברים את כולם. את העני והעשיר. את התייר והמקומי. לחיצת היד תמיד חוששת. לראות אדם שאתה יודע שיתמלא מחיבוקך, שאת נשיקתו תיגמע בשימחה. זו המשימה של כל יום. כל בוקר מחדש. אין כאן אתמול ביחסי האנשים. כולם מחפשים את התמיכה של האחר. ללא התמיכה אי אפשר להמשיך את היום. ותמיכה במהותה נובעת מההווה. התמיכה שזכית לה אתמול, לא מחוייבת להיום. לכן, כל בוקר הוא נס קיומי לאנשים שחברו כאן למשימת המסע הזה.
הגענו לקיפטאון לאחר מסע מפרך של 30 שעות. אישית הגעתי מוטש לגמרי. הרגל לא סחבה. לחץ הדם המריא לשחקים. הבטן סירבה לעכל את המזון והנוזלים שניסיתי. היה די מדאיג. הרופא הצמוד שלנו טיפל בי במסירות ולאט לאט התייצבתי לאשר אני מכיר. האנשים הקיפו אותי בהרבה אהבה מאוששת. דואגים לאיש שאמור להוביל את המסלול הפנימי של המסע הזה. לאחר כחמישה ימים שבתי לעצמי. עתה אני שוב על רגליי. מחייך ומחבק ומנשק את מי שרק מוכן לקבל. ומסתבר שיש...
אנו בחנייה עתה עד ליום שישי הבא. לכן יש לי עתה מדי פעם, זמן פנוי לישרא. הקשר הלוויני השתפר אתמול ואפילו העברית של המחשב מצליחה לעבור את מחסום האטמוספירה.
לסוזי, האחות הטנזנית שלנו, יש היום יומולדת.
אתמול בלילה ג'רמיה ואני אפינו את עוגת השבת של אמא, בתוך תנור גחלים.
מרכז העוגה נפל, אך עדיין, הטעם היה אלוהי.
עוגת יומולדת.
עוגה לשבת.
הדלקתי נרות אהבה לשבת.
ללא ספק שאי אפשר (אני כך) ללא אהבה.
שבתשלום ואהבה,
עם שקיעה מבעד לעצי הז'קרנדה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
