יומני אלפוחרה

והפעם ראו ראו, לא שרביט קיבלתי אלא כתר מלכות.

וואוו... כתר מלכות...

תודה לך שלי ב... נראה אם אוכל לספר כאן מעט סיפורי מלכות.

כאשר מדברים על מלכות, אני מייד מפליג לאפריקה אהובתי.

שם האבק חדר מתחת לעורי ובנשיפת קסם אחת, חיי קיבלו כיוון ותנופה אחרים.

בפעם האחרונה סיפרתי על שלושה דברים.

הכי אהבתי שסיפרתי אז, שאני אוהב אדמה. תמיד אהבתי, מילדות.

פשוט להתפלש בה. לחוש שהיא עוטפת אותי. וגם לטעום אותה.

אני אוהב אותה בעיקר מלוחה.

פעם באפריקה אמרו לי שיש חוף באוקיינוס ההודי שלמי הים יש טעם מלח שונה.

כל פעם שהגעתי לחופי האוקיינוס ההודי שאלתי, וכמובן שהטעם היה רק מלח, מהסוג הידוע של מלח הוא מלח הוא מלח.

יום לוהט אחד הגעתי שוב לאיזה חוף בחיפושיי, וראיתי איש דג.  משהו היה בו אחר, נחישותו וחיטובו היו שלובים בצמה היפה שלו.  לאחר זמן, הוא פנה אליי והזמין אותי להצטרף אליו למסעדה על החוף.  עד שהכינו את הדגים שהוא דג למדתי ששמו ג'רמיה.

שם נקשרו נפשותינו לתמיד.

כאשר ג'רמיה בא לבקר אותי בבית החולים הוא הביא לו חופן חול מלוח שהוא פיזר בשולי המיטה שישמור עלי.

כל פעם שג'רמיה היה מגיע, אחת האחיות, הייתה מסתובבת לידו ובעיניה הרבה רוך.

ג'רמיה המתיק לי סוד שהיא נסיכה.

אחרכך למדתי כי היא הייתה נסיכה שמאסה להיות אחת מנשים רבות וחיפשה איש שיפרה את רחמה.  היא לא בטחה באיש כי כולם היו בעיניה נשאי איידס בפוטנציה ושלא בפוטנציה.  יום אחד היא וג'רמיה הסתודדו בהתרגשות.

בלילה היא באה והציעה לי שאהיה אב ילדיה.

כל אותו הלילה נדדה שנתי ומנוחתי.

לאחר שהשתחררתי מבית החולים היא לקחה אותי לבקר את השבט שלה.  שם ראיתי נשים יפות ומתוקות לרוב.

בכלל, היה זה יום מתוק כלכך.

אחרכך נפרדנו לתמיד.  גם אם חלמתי, נסיך כבר לא אהיה.

עדיין במסעותיי אני מחפש את טעם המלח.

אומנם לא עשרה דברים, אך הרי שלי הכתירה אותי למלך... מותר לי

נעם לי הכתר מאוד, אך באמת איני מלך למרות שהאריה הכחול הוא ידיד נפש שלי.

את הכתר אני מעביר ל-לי שאתמול יצא ספר שיריה השני "יבשות נעות".  ברכות רבות

לא, בנבני לא כתב לי שיר.

זה אני, שכלכך רציתי לשמח אותו בשיר.

לכתוב לו על אהבה.

אך כל כמה שהתאמצתי לכתוב לו שיר ולבסוף הוא שכתב לי שיר ערש.

הוא שם ואני כאן ובכל זאת נוכחותו מסוגלת כך לגעת בחיי.

לשמח את ליבי.

להדמיע אותי...

בּוֹא סַבָּא, תִּשְׁכַּב לְיָדִי

וְנָטוּס יַחַד עַל הָאוֹפַנַּיִם

עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם יִהְיֶה

מִנְהָרָה שֶׁל פְּרָחִים פּוֹרְחִים.

סַבָּא, בּוֹא תִּשְׁכַּב לְיָדִי

וַאֲנִי אֶתְחַבֵּא בִּשְׂדֵה הַפְּרָחִים שֶׁבְּךָ

וְנַעֲשָׂה פַּרְצוּפִים מַצְחִיקִים

כְּמוֹ בסקייפ.

וּכְשֶׁהַלַּיְלָה יָבוֹא סַבָּא

נְצַיֵּר כּוֹכָבִים

עִם פְּרָחִים בָּעֵינַיִם,

בְּלִי דְּמָעוֹת.

כֵּן סַבָּא, אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ,

רַק תְּחַיֵּךְ

במותו, משה סילמן חרט בתודעה הלאומית את העצב הנורא.

את הכשלון האישי שהועצם על ידי הממשל, עד שהפך ללפיד לאומי של כאב וייאוש.

לפיד של אין מוצא.

יהא זכרו של משה סילמן כלפיד מאיר לתמיד.

לוואי ויהא זה הלפיד האחרון שיישרף!

שֶׁהַחִיּוּךְ לִפְעָמִים

כְּמוֹ הַסְּנוּנִית

שֶׁבָּאָה תָּמִיד

וְלִפְעָמִים לֹא

ב'

אֲפִילוּ שֶׁהַחִיּוּךְ לִפְעָמִים

כְּמוֹ הַסְּנוּנִית

שֶׁבָּאָה תָּמִיד

וְלִפְעָמִים לֹא -

אֲפִילוּ אָז

אֲנִי מְאַהֵב

אוֹתִי

תָּמִיד

כריך חיי והוא לא תמיד קל לעיכול.

אבא שלי מצד אחד וילדיי מצד שני.

הצד האחד מריר וחריף והשני ממלא בי את כל טעמי הארץ.

אתה זוכר אבא, איך אחרי שנפטרת פניך התחילו להיעלם לי?

כלפעם מעט, עד שרק הבזקים נשארו.

מזכיר לי את דמותי שלי שנעלמה לי בחלומי (?!)

נבהלתי, במציאות ובתחושה, אז ועתה.

לא ידעתי שכך זכרונותיי יכולים להתאדות.

שכך חלקים ממני עלולים להיעלם.

שדמותך יכולה להתפוגג.

בנצעיר הציע לשים תמונה שלך ושל אמא על השולחן,

שלא תיעלמו לי כך פתאום.

וכך אמנם היה.

במשך הזמן רכשתי את פניך שוב.

היום אתה נעלם רק לפעמים, כאשר אין לי חג בלב.

אתה יודע מתי לשוב, ואני שכחן שכמוני,

אולי אשים גם צילום שלי, להאיר בי את עצמי.

כמו אז, כאשר פקחתי עיניים וראיתי את בנצעיר מחייך אליי.

מיטיב את השמיכה שלי.

מלטף את לחיי.

נושק למצחי.

וחוזר לחדרו...

זה זיכרון שווה שמעלה בי הרבה מעוֹשר טעמי חיי (אוֹשר).

וכמובן ההיפוך,

שפעם אני כך הייתי מבקר את מיטת ילדותו.

היום הוא דואג לי באהבתו.

אתה יודע, אנחש שזו זכייה גדולה!

גמשלך אבא.

אני מנסה להצמיד את התמונה הזו לתמונת חיי שלי, ששוב לא אשכח.

לפני שנהיה אבא הוא לומד עוד על אבא.

עוד יותר מוזר.

חשבתי שהלימוד הזה, ביני ובין ילדיי, יסתיים מתישהו.

וודאי שלא.

גמני עדיין במסע איתך אבא.

ואתה כבר לא איתנו.

כשהתכרבלתי שוב לתוך השינה ראיתי את פניך אבא, בבירור.

אולי היה בהם גם שמץ של חיוך וסיפוק.

ולא שמתי לב, מתי הגעת לכאן?

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ.  אֲנִי זוֹכֵר אֶת פָּנֵינוּ הַגָּלֻיּוֹת (הַגְּלוּיוֹת), אֶת לִבְּךָ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי.

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה. מָקוֹם סוֹאֵן.

רָצִיתִי שֶׁנֵּשֵׁב עַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַנְּמוּכָה, שֶׁלֹּא נַחְשֹׁשׁ לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל כָּתֵף.

חָשַׁבְתִּי שֶׁעִם הַשָּׁנִים הַהֶבְדֵּלִים מִצְטַמְצְמִים.

נִסִּיתִי לִהְיוֹת בַּיְּדִיעָה שֶׁלְּךָ,  אַךְ לֹא מָצָאתִי שָׁם חִבּוּר אֶל הַלֵּב שֶׁלִּי.

אִלּוּ הִבַּטְתִּי לְלִבְּךָ הָיִיתִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא שֶׁחִפַּשְׂתִּי מַחֲסֶה מֵהַחֹם הַנּוֹרָא,

וְלֹא יָדַעְתִּי אַבָּא, שֶׁשָּׁנִים נִפְרַדְנוּ כְּבָר.

מפתיע מאוד מה שקרה בפוסט הקודם על לב ודעת.  לא חשבתי שפוסט ארוך כלכך ויבש משהו, יצליח להביא לשיחות שהתפתחו שם.

תודה לכם חברים שלי שבאתם והגבתם.

במסגרת השיחות הבאתי דברים שכתבתי לפני יותר משמונה שנים, על האריתמטיקה, שנראו לי מאוד שייכים לנושא.

אני חושב שקיים במילים האלה על האריתמטיקה (תורת החשבון) סיכום אחר למחשבות שלי על לב ודעת.

על חוסר הדטרמיניזם, ועל ריבוי האפשרויות שבחיים.

על בחירות.

על עוד דברים הרבה שבשיחות שבין לב לדעת, שבין רגש למחשבה.

וכך כתבתי...

אני יושב פה וכותב.

מצב רגיל כבר עשרות שנים.

אך כתיבה של שבת אינה דומה לכתיבה אחרת.

כי בשבת תמיד מזדנב לו בשקט ריח מוכר.

ריחו הטוב של יומראשון.

מכיר אותו את החמקן הזה.

אך אף פעם אני לא מתבלבל.

בעברית הוא נקרא ראשון.

יום שרק הוא בגאווה נושא את הסיפרה 1.

זה ייחודו.

זאת מיוחדותו.

גם ספר הספרים שלנו לא מכנהו יום ראשון, אלא יום אחד:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

ראשון לימים, ראשון לספרות.

ראשון.

תמיד.

הוא מזמין לספור.

ואני נעניתי להזמנתו לפני ימים רבים.

כמעט משחר ימיי.

לספור.

מאז שרכשתי מיומנות זאת, אני סופר וסופר וסופר.

המון.

לא מפסיק.

עד היום אני סופר.

בודדים.

יחידים.

זוגות.

אפילו בשלישיות אני לא רע בכלל.

מיספרים תמיד משכו אותי בקיסמם.

משהו ברור ומוחלט.

האפשרויות לשרטט איתם ציורים.

להצמידם לאנשים.

להתחפש איתם ובאמצעותם.

וואו

מעלה בי ריר משובח ממעלה קיבתי.

אפילו לחם שזה עתה נאפה עם החמאה של Paci, לא מתחרה במספרים.

אבל אז, איפשהו בשחר ילדותי נתקלתי באריתמטיקה.

וזהו.

נקלעתי למדור הסתומים.

משם אני לא מצליח להשתחרר עד היום, כולל היום.

כנראה שכך יישאר.

למדתי לא להילחם יותר.

לקבל.

בכל זאת, העולם כה עשיר.

כה מיוחד.

יש בו מקום לכולם.

לכ-ו-ו-ו-לם.

אפילו לי.

אז מה קרה?

מה הייתה ועדיין הווה המכשלה הגדולה הזאת?

אהה, כל כך פשוט.

כל דרדק זב חוטם יודע את התשובה.

כמה זה

1 + 1?

אני יודע שאתם יודעים.

כולם יודעים.

רק לא אני.

מהפעם הראשונה, לא קלטתי איך 1 ומיוחד/ת מתחבר לעוד 1 ומיוחד/ת ויחדיו הם מייצרים משהו שנקרא 2.

למה דווקא 2?

ומה אם 1 מהם לא רוצה לחבור?

ודווקא מקיימים את:

1 + 1 = 0

לי נראה די סביר.

כל 1 וחבריו.

אפילו אם כלכך דומים, עד כדי בילבול במיהו מה ומהו מי.

בכלל, נראה לי ש-2 הזה, הוא מקור לא קטן לצרות.

כנראה בגלל הפיספוס הנורא שהוא חי עימו משחר ההיסטוריה.

כל כך זעיר המרחק בינו לבין 1.

למה הוא לא?

למה דווקא 1?

למה הוא לא הגיע בזמן?

רק למה ולמה.

בזה הוא דווקא טוב.

למשל, אחד הדברים הכי יפים שאני מכיר הוא:

1 + 1 = זוג

אבל ה- 2 הזה חייב להתערב כלכך הרבה פעמים.

להפריד ל-1 ו-1 נעצבים?

זה יפה ככה?

אני עדיין זוכר כשניסיתי לארגן מפלגת בוז ל-2.

כולם ברחו להם עם 1ים שמצאו ורק אני נשארתי עם 1 שלא רצתה אותי.

התייאשתי.

פעם ממזמן כשראיתי זוגות עם ילד 1 או יותר.

שאלתי שאלה את המבוגר שהיה בי.

איך זה ש:

1 + 1 = 3,4,5?

הסטירה שהחטפתי לעצמי, עד היום מצטלצלת לי בחרטה גדולה.

כך שלא ארחיב בנושא.

אחר כך כשבגרתי מעט (אבל רק קצת כזה), ניסו ללמדני שברים פשוטים ושברים עשרוניים.

לא קשה לדמיין את גודל השבר שחוויתי.

מילא לא להבין את הדימיון ולפעמים את השיוויון בין עשרוני לפשוט.

אך למה לשבור?

למה לעולל דבר כה ניבזי לספרות?

בגאווה הן עומדות, יפהפיות.

מספרות את היופי שבספירה.

שביחידוּת.

והנה באו האריתמטיקאים וניפצו את היופי.

לרסיסים פיזרו הכל.

פשוט חורבן.

ספרות נאנקות.

קלגסי שברים המהלכים בין החורבות.

גרוני נחנק ואוותר על תיאור האלימות הגראפית.

מזל שהייתי תמיד טוב בגיאומטריה

ואיזו שימחה תקפה אותי כשגיליתי את האלגברה.

רק האריתמטיקה....

בררררר....

פחד מה קורה לי איתה.

אז מה אם אני לא יודע אריתמטיקה?

אני אמשיך לספור ולהינות.

לספור ולספר.

ושאחרים ישברו את הראש מהו הפיתרון ה-1 של:

1 + 1

פוסט החלומות הזכיר לי ימים אחרים של ישראבלוג.  ימים של שיחות וחוויות, של היפתחויות הדדיות.  כלכך נהניתי מהשיחות איתכם בפוסט.  תודה לכם שבאתם והייתם!  רוצה להמשיך מעט על "חלומות", ביותר רחב, בהתבטאות מחשבתית אחרת (אפילו שהיא חלקית ולא הכי שלמה).

החלום שבלילה הוא הדף האחרון של היום שהיה לי.  כמו ילד אני חש את הרצון להעתיק אותו לדף הראשון של היום, שלא יתפוגג.  לכן אני רושם אותו קודם כל על לוח הלב ורק אחרכך בפנקס.

בשביל הלב, אני קופץ מהמיטה אל הראי (שזה הפנקס לכל צורך ועניין) ומול הראי אני צווח חיוכים (שזו העט שאיתה אני חורט) שחלמתי חלום.  ואני מודה הרבה שאני כאן מסוגל ויודע (שזו הדעת).

אפילו שהתמונה עדיין מעט אפלה ושומרת סוד, אני יכול לפנות לעניינים שוטפים של היום, כמו כאבים ותרופות וצילומים וכתיבה ובנקים ודיווחי מס הכנסה.  איכשהו מעשה הבוקר מאפשר לי את כל כל אלה בקלות רבה יותר.

עם הקפה של אחרי ביום אחד לפני, וגם מתוך המחשבות על חלומותיי הפלגתי לחלומותיי האחרים ולפנטזיות.  ביום אחר לפני כמה שנים, באלי להחליף את מכוניתי במכונית הקטנה יותר שחנתה דרך קבע במוסך הבית.  נכנסתי למכונית, סובבתי את המפתח וכלום לא התנועע.  ידעתי שכבר כחודש שלא השתמשתי במכונית ומי יודע מה קרה פה.  יצאתי מהמכונית, פתחתי את מכסה המנוע ועיניי סירבו למראה.  פרצתי בצחוק לא נשלט.  הגשש ב"היה מנוע?" כיבדו אותי בביקור.  המנוע אומנם היה שם, אך הכול היה מלא בערב רב של פתיתי כבלים וחוטי חשמל.  אם לא היה עצוב הייתי נהנה מהמראה האבסטרקטי המושלם.

מהר הבנתי כי מכוניתי היקרה לי (כמו לכל מאצ'ו ממוצע) שימשה כמקום משתה ומסיבה לעכברי העיר.  עוד אני מביט במחזה קרוע החוטים הזה ו"על עכברים ואנשים" של ג'והן סטיינבק  עלה במוחי הנאבק במחזה הלא נעים.  בחינה שטחית של הנזק לימדה אותי משהו על עכברי מכוניות.  בקידמת המכונית סעדו ליבם עכברי-עיר-אוהבי-חוטים-אדומים.  בירכתיים התמקדו להם עכברי-מכוניות-מתים-על-כבלים-ראויים-לבעלי-ניבים-חדים.  משמאלי ראיתי הוכחות חותכות לסעודת עכברי-מזגן-אוויר.  ומימיני איך לא, עכברי-שדה-אוהבי-פסאודו-צמחים-ירוקים.  בקיצור סדר במציאות העכברית שסעדה את מכוניתי והחלישה את ליבי.  לשמחתי, הלב עמד במחזה ולא היה זקוק לעזרת טכנאי לב.

ומה לכל זאת ולסטיינבק? כי הרגשתי כמו לֶאנִי החַלְמָן הפשוט והייצרי, אשר כמו כל עכברון, ליבו ויצרו רצים לפניו.  (אל לכם לחשוב שאני לא כזה.  גמאצלי מכונית, מאצ'ו ואגו חברו לרצוני להביא למשפט צבאי קצר לכל עכבר ברדיוס זעמי).   אחרכך כאשר נרגעתי מעט והמתנתי לטכנאי שיבוא, מקרה העכברים הפרטי שלי המחיש לי כמה חלומות ופנטזיות כבודם במקומו מונח, אך המציאות דורשת תגובה מיידית ומוחשית בחיי היומיום ולחיי היומיום.   היום אני רואה כי מקרה המכונית דומה לשיר שכתבתי על חלומות, שבו אני הפכתי בחלום למזכרת.  כל חוטי החשמל שפעם הוליכו סיגנלים והפעילו רכיבים במרחב המכונית, הפכו למזכרת מנותקת מתפקוד המכונית.  לכן ראשית הייתי חייב לטפל במציאות המנותקת הזו ולחבר בין המכונית למנוע, לידי מציאות אחת מתחברת.  אחרכך אפשר יהיה לאמוד נזקים נוספים.   זה היה מעבר ליכולת שלי ואני חיכיתי לטכנאי.

בינתיים ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לתקן דברים אחרים שביני לביני.  לנסות להתחבר למנותקים שבחיי, לחבר בין גוף למנוע (שלי).  ונזכרתי את אשר למדתי בשיעור שלא החסרתי:

You become what you think about

ניתן להתווכח עם התפיסה הזו, אשר בבסיסה טוענת כי איבר החשיבה הוא זה שמובילנו בעקבות אור המגדלור הפרטי שלנו.  וכאן לא אתווכח, רק אקבל תפיסה זו כרגע ללא עוררין.  כי היא אשר לא רק הביאה אותי למקומות מִרעה משובחים, אלא לא פעם ולא פעמיים אף הצילה אותי ממלתעותיהם הנוגסות של פנטזיות וחלומות גדולים מכפי מידתי.  ולשם ההבהרה, אני טיפוס חלמני ופנטזיונר עד להחריד.  אך מעולם ומקווה אני שלעולם הם לא אשר ינחוני בבחירות של חיי.  כי ללכת בעקבותיהם דומה לרתימת הסוסים לפני העגלה (גדולה מאוד), או כמו שנהוג לומר במקומותינו: לקפוץ מעל הפופיק.

חלום ופנטזיה דומים בחיי לתוכנית מתאר עירונית.  הם אינם דומים כלל לתוכנית מפורטת של בית החלומות הפנטסטי שלי, שלנו.  ובכול זאת לכולנו יש את היכולת לטעון ליכולתנו לשרטט את אותו בית עולם הקסם.  כולנו בטוחים שבידינו להקרימו בעור, גידים וברוח להשיב את החלום לכדי מציאות.  אז למה רובנו (ואולי כולנו) לא מוציאים את התוכניות הפנטסטיות מהכוח אל הפועל?  אולי כי אנו מתכוונים למגדלור מוטעה או מטעה.  אולי כי יש ראשית להכיר ברצונות ומאוויי הלב וכהנה.

פער מרגיז ומתסכל ההולך ומעמיק כתהום עם כל שיגרה משתקת של חיינו.  וכך נגזר?  לאו דווקא.  קצרה היריעה לפרט את האפשרויות העומדות לרשותנו ואזכיר כאן רק אפשרות אחת.  האפשרות הטוענת כי ניתן לפתח מעגל קסמים לצורך עיבוד חלומות ופנטזיות.

מעגל של להרגיש (גם) עם המוח ולחשוב (גם) עם הלב.

תרגיל אשר תחילתו במניעת התרדמה המשחרת לפתחנו ובסופו מְאַזֵּן המביא לדו-שיח בין לב לדעת.  האחד לומד על צורכי חברו והאחרון מכיר במגבלות הראשון.

היה שווה להרהר קדימה ואחורה.  הגעתי למקום דומה כלכך לאופן שבו טיפלתי בחלום מול הראי בתחילת הפוסט, שלא לתת לחלומותיי להתפוגג .  אך עתה המקום בהיר יותר וברור יותר (לי לפחות) וגם סגרתי מעגל בין חלומותיי שבלילה ולפנטזיות שביום. לו יהי!

בברכת חלומות, ופנטזיות מתגשמות

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת לְרֶגַע

כַּמָּה הַחֲלוֹמוֹת בְּרוּרִים -

פַּעַם, אֲפִלּוּ חָלַמְתִּי אוֹתִי

מִצְטַלֵּם לְמַזְכֶּרֶת.

קשה לדמיין מה שמתרחש בארץ הזו עכשיו.

זיקוקים וצפירות והרחובות מלאים...

רגעים יפים לספרד.

ספרד אלופה בכדורגל, בפעם השלישית ברציפות -

אלופי אירופה - 2008

אלופי העולם - 2010

אלופי אירופה -2012

4:0 על איטליה שכולם רצו/קיוו שתיקח את האליפות.

ובאה ספרד ונתנה הופעה נהדרת!!

4:0!

וואווו גדול!!