| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2006
ואולי אני בכלל תתרן
שלושה ימים שהריח שלי נטש אותי.
הייתי מודאג.
כי לחיות בלי הריח שלי זה כמו לאבד חלק מזהותי.
כלכך שמחתי הבוקר למצוא את ריחותיי כמו בכל בוקר טוב.
לא משנה להיכן אני הולך ומה מעשיי, תמיד אני יכול למצוא את טביעת זהות הריח שלי במקום.
כך שלאבד את טביעת הריח שלי בביתי היה מאוד מדאיג.
שלושה ימים שנמחצתי בין גב שמסרב להתיישר למערכת עיכול מאוד מגמגמת ולוחצת.
כאילו מישהו לחץ אותי כשפופרת ומיצה מתוכי את מקור ריחותיי.
הבוקר השפופרת התמלאה שוב בקרם של חיי.
והוא מדיף את ריחותי כמימים ימימה.
עוד ריח ישן ומוכר עלה ממעמקים.
הריח שחיפשתי בחודשים האחרונים.
ריחה של אישה.
בחדר 109 עדיין לא מצאתי אותו.
הוא התחמק ממני ותעתע בי בלגלוג.
מסרב לחברני אליו ולהתעטף בריחותיי שלי.
לא כמו ערבה חסרת טעם וריח ואפילו לא כמו לולב חסר ריח ובעל טעם.
כל שביקשתי היה רק ריח כמו של הדס. חשבתי שאפשר להתנהל ולהתחבק רק עם ריח ללא טעם.
אולי משום כך לא הצלחתי ולוגלגתי על-ידי הנערה.
שכחתי לבקש ולחקור גם את הטעם ולא רק את הריח.
שכחתי להיפתח אל האתרוג המכיל הכל.
עדיין אינני יודע אם שכחתי בכלל, או פשוט נתקלתי בחוסר יכולת.
אימפוטנציה של ריח שרק תתרן יוכל להבין בה.
הבוקר האחרון נפתח כמו היום שלפניו, בריחות שנבלעו כולם על-יד הטפטוף המתגבר מאחריי.
עמדתי בחלון הפעור לרווחה לעולם ולפתע הגיח פרץ אדיר של גל ריח אתרוגי מאיזו נקודה עתידית שלא הכרתי.
ברק הריח היכה בי את דרכי לשם.
גם הבוקר חשתי את טעם האתרוג שבדמי ואני יודע כי הוא חי בי עדיין.
כלכך הרבה ריחות וטעמים מתרוצצים בי עכשיו.
הם עוד ימצאו דרכם גם לנייר ולמסך.
כך יודע אני בעצמותיי המריחות טעמים חדשים ועתיקים שבי.
ועדיין אני לא בטוח אם תתרן אני...
| |
מִלּוֹת טַעַם
מִגֻּמַּת הַטַּעַם שֶׁבְּפִיךְ
מְנַסֶּה לְנַחֵשׁ אֶת הָאוֹר שֶׁבָּךְ
לְאַחַר שֶׁנְּשִׁימָתִי נֶעֶתְקָה
אֶל תּוֹךְ הַמִּלִּים
| |
שני משוטים
אתמול ביום שישי הרגשתי את השבת שבאה לעטוף אותי.
הרבה שבועות לא חשתי כך.
עם הנערה חשתי כך.
אפילו פיזזנו באושר כאשר יצאנו מחנות לבני הנשים.
אחרי עוד יומיים הנערה הלכה ונשארתי בדד.
עם כל המשא למסע שתמיד רציתי לצאת.
המשפט הזה שאומר ללמוד לוותר על הכל, אך על החיים לא לוותר, נשאר איתי.
כך שלא הייתי כלכך בדד כמו שזה נראה לאיש מהבריכה, שלא הבין למה אני מוריד את מבטיי אל עירומו.
גם אני לא הבנתי, אפילו שהמים המשיכו לטפטף להם בחדר 109.
מביאים טפטוף של מרתפים מימים אחרים שפעם הייתי שותף להם.
היום כבר לא.
חדר 109 התמלא בסיפורים מזמנים אחרים. המונים של סיפורים.
מתוך יערות טחובים ומשק כנפיים פצועות.
סיפור של אהבה שאפילו בלחישה אסור להודות בקיומה.
והנערה שתקתקה את עירומה במרץ כבר לא כאן.
היא השאירה את הציוד שהיה לה עודף ושבה לצלול במעמקי חיים אחרים.
טוב שכך עשתה.
אפילו שנשארתי לבדי עם כל מה שנוצר שם, אם בכלל, שמחתי שאני עדיין לא מוותר ודבק בחיים.
במשנה מרץ.
ידעתי שאירועי חדר 109 ירדפו אחרי תקופה.
ידעתי וכך היה.
מוזר שהיו ימים אחרי זה שנעלמו מיומן החיים שלי.
כמו שעות שלעיתים נעלמות להם בפליאה.
לי נעלמו ימים שלמים.
אני משער שלנערה נעלמו שבועות וחודשים.
כי היא השאירה אותם מאחריה.
חסרי שימוש וערך.
כך לפחות אני כתבתי על האריזות, בכדי שאזכור שלא לפתוח כלכך מהר.
התמזל מזלי והיה לי מספיק מקום לאמץ את המטען הזה אל תוך ריקמותיי.
כך ידי ורגלי נשארו פנויות להמשך הדרך.
הרי הדרך לא הסתיימה ואף הנערות לא.
קיימת שם נערה אחת שמחכה, שיודעת לשלב אצבעות חזק חזק, גם כאשר זה מפחיד נורא.
גם כאשר האיש שאיתה פוחד וירא.
כי בשניים האחד גדל ושמח בכל אחד מחלקיו.
כי בשניים שהם יחד מותר לכל אחד לבכות, גם אם זה נשמע שלא במקום.
אפילו לשעתיים שלמות.
שעתיים שלמות.
אז טוב שהיא הלכה הלאה והשאירה אותי עם כל זהבי וצעצועיי.
אני אומנם נוטה מעט על צידי.
כמו סירה לא מאוזנת.
והחתירה במשוט אחד לוקחת ממני מאמצים שנראים לצופה מהצד מיותרים.
אך אני יודע שהתחנה הבאה קרובה.
שם אוכל למצוא שותף.
או לפחות עוד משוט.
אני אוהב לשוט בסירה בעלת שני משוטים.
עוד יותר אני אוהב לשוט בשניים.
| |
ישראבית
הרבה תחושות ישרא העניק ומעניק לי.
הרבה מתנות וקשרים ומראות.
וכל פוסט שלי ייצג זוית או מראה או פינה שניסיתי להראות.
אך מכולם עולה בי התחושה הכי חריפה של בית.
כן, ישרא העניק ומעניק לי בית.
וירטואלי במהותו עם הצצות פה ושם לכמה משוכניו שהם בשר ודם.
כנראה משום שאני נמצא כלכך רחוק מהמגע הפיסי של ישראל,
בא המקום הזה והעניק לי מגע הכי קרוב שאפשר בלי להיות שם בישראל באמת.
סביר שאם הייתי חי בישראל לא הייתי מגיע לכאן בכלל.
ואם הייתי מגיע, כתיבתי הייתה שונה לחלוטין מזו שמאפיינת אותי כאן כבר שנתיים וחצי.
עד שהגעתי לכאן לא ידעתי שאני באמת חסר בית.
התנהלתי בעולם המוזר מעט שאני חי בו בניסיון לפצות ולברוא עולם חדש שאוכל לקרוא לו בית.
ובא ישרא לחיי והבנתי כי כלום באמת לא יכול להחליף ולבוא במקום הבית שישראל העניקה לי רוב ימי חיי. ישרא פתח לפניי צוהר לעולם שעזבתי מאחור. איפשר לי לאמץ שוב את השפה הריחנית שאני כה אוהב. איפשר לי להביט פנימה ולא לפחוד. לתת לפחד לחלחל ולהמריא אותי למקומות עמוקים יותר בי ובחיי.
כן, כמה שזה מוזר, מתוך תחושת ההומלס שישרא חידד בי, מצאתי את ביתי שלי והוא אני. תחושת ההומלס לא חלפה, אלא שהיום היא מובנת יותר. ברורה לי הרבה יותר ואיני מתכחש לה.
הרבה תודה לישרא על אשר הביא לי והראה לי וחידד והפנים בי.
ישרא זה לא רק מקום ואתר וירטואלי.
ישרא מורכב מקשת אינסופית של אנשים, אשר את חלקם זכיתי להכיר.
בין אם וירטואלית ובין אם בנגיעות מועטות בחיים הממשיים.
עבורי ישרא מורכב מכם.
מהאפשרות להציץ ולהתחבר אליכם אנשים יקרים.
גם אם אני לעיתים נעלם בנפילות שלי ויורד למחילות חיי.
תמיד תמיד אני שב לכאן.
כי כאן חברים יקרים ויקירים זה הבית שאין לי עתה.
הבית הישראלי עם השפה הנושמת ונושפת בי.
עם הקשר הכי אינטנסיבי שיש לי עם אשר מתרחש בחיים של אנשים בישראל.
עוד יכולתי להכביר במילים, אך אני בטוח שהבנתם את הבית שאני מצאתי כאן.
מתוך כך אני מקווה שישרא ימשיך להתקיים לעוד ועוד.
ולפני סיום, אני רוצה להודות ליריב אשר לולא הוא, הרי לא הייתי כאן וגם אתם לא.
חיבוקים ונשיקות
אהבה ו- care
שדות
| |
סימן חיים
כן, זוהי מטרת הרשומה הזו.
אני בחיים.
לא הכי פורח ולא כלכך במיטבי.
אני נאבק מהמקום שבו אני נמצא בתוצאות הלא נעימות שנפלו עליי.
הכל מתנודד סביבי.
לעיתים נדמה לי שהרצפה היא רק הקצה העליון של הלבה הרותחת שמאיימת להפוך את ביתי.
ולהמיט את קירות ביתי הפנימי.
אני ממשיך ולא חדל ולא מתייאש.
כי יש לי רק אמצעי אחד.
לדבוק בחיים.
תודה לכם על כל התגובות הרבות, החמות והתומכות.
האוהבות ומחבקות.
תודה למי ששלח אליי מיסרונים.
למי ששלח לי מייל.
למי שהשאיר לי הודעות.
ולמי שדיבר איתי בטלפון.
תודות חמות.
על מי שאתם ומה שאתם כאן.
זו תמיכה שאין כדוגמתה.
היא מתבלטת עוד יותר דווקא בתקופה הקשה הזו שעוברת על ישראל.
מכאן אני שולח את חיבוקיי לכל אחד מכם.
ומקווה שתגיע המלחמה הזו לסוף שיהיה אפשר לחיות איתו.
סוף שייתן תקווה למדינת ישראל.
ובעוד ימים (מקווה שלא רבים כלכך) אמצא את הדרך גם להביע את נוכחותי כאן בישרא.
עם המון אהבה
שדות
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
