לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2006    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2006

חִוְרוֹנִי


סְלַח לִי אֵל דִּבְּרוֹת
שֶׁמַּלְבּוּשַׁי מַלְבִּינִים
כְּפָנִים סְמוּקוֹת
נכתב על ידי , 30/9/2006 20:37  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-2/10/2006 16:42
 



מֵעֵבֶר לַזְּכוּכִית


כַּאֲשֶׁר מַחֲרֹזֶת צְלִילָיו
לוֹחֶשֶׁת קֶסֶם עָלַי - -

הַמַּבָּע הַגּוֹעֵשׁ
אֲשֶׁר אֵין בּוֹ מִלִּים
חוֹרֵץ גְּבִישִׁי זְכוּכִית
כְּצִפּוֹר קַלַּת נוֹצָה

נכתב על ידי , 29/9/2006 22:27  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/10/2006 10:16
 



שליחי סליחה


שוב האוויר בים שוקע אל תוך השמש.

הַכֹּל זָהָב.
אַבְקַת זָהָב בָּאֲוִיר.
אֲוִיר סָמִיךְ.
זָהָב חָלָבִי.
עָנָפִים עָדִינִים שֶׁל בּוּגֶנְוִילְיָה שָׁטוּ בָּאֲוִיר.
מְחַפְּשִׂים אֲחִיזָה.

אני מושיט יד לאחוז בה והיא נועצת את קיומה בי.
עוד צורה של סליחה.
חוסר הפחד להיטהר.

מי יהא שליח הסליחה שלי השנה?
האיש ההוא עם 10 יורו כבר לא כאן.
הוא היה שליחי בשנה שעברה.

נראה כי עתה אני שליח הסליחה של עצמי.
זו תחושה חריפה וצלולה.
אני לומד כי ניתן לצלול למעמקים ולשלות פניני סליחה.

תמיד אני יורד לים ולא שוכח לומר תודה.
על משהו.
וכדי שאזכור אני לוקח אבן אחת לביתי.
שתיתן לי קצה של שקט חדש.
אבן היא גם סוג של סליחה.
ושימחה.

לפני שנכנסתי למכונית הבטתי.
לא, האיש ההוא לא היה שם על הסלע.
נכנסתי והבטתי אל איש אחר במראה.
מחייך ושמח.

בבית התחלתי לבנות שורה חדשה של שקט.
השתיים מהשנה שעברה כיוונו אותי נכון.

נכתב על ידי , 28/9/2006 19:58  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/10/2006 10:18
 



על יציבות ואהבה


בחיים מצאתי שקט.
פעם השקט היה מצרך נדיר בי.
היום למדתי את אוצרות השקט.
אני כורה ממנו ומייצר זרים של רגעים.
אולי אצליח גם הפעם.
אני מנסה.

החיים שלנו היום הם בתנועה.
ללא הפסק אנו נעים בין ערות לשינה.
מנסים לייצב את רגלינו תוך כדי תנועה.
נדמה כי אין זמן לאמן את הגוף.
להסתגל.

רק לנוע.
לנוע.
כל העת.
אחרת ניפול ונתרסק.
ניפול ונידרס על ידי הנעים אחרינו.

וכל שאנו רוצים הוא להישאר על רגלינו.
לריצה הבאה.
להישג שממשמש ועולה מעבר לפינה.
לעוד ועוד.

אולי אני מקצין.
אולי אני מדבר מתוך גרון החיים שהיו לי.
אך הכיוון הוא זהה לכלכך רבים מאתנו.
לכלכך הרבה דפוסי חינוך ומשאת נפש.

יש ומגיעים לחוסר תנועה.
כבר השימוש שלי במילה חוסר שגוי.
לעמידה במקום.
לרגע.
להרף.
משום שנתקלים בקיר גדול.
או משום שכך בוחרים.
והעמידה הזו בחוסר תנועה מסוכנת לרבים.
לי היא הייתה מסוכנת מאוד.
היא העמידה את כל קיומי הפיסי והנפשי בשאלה.

מתוך המקום הזה חיפשתי עוגן.
נקודה ארכימדית מחוץ לעצמי.
כזאת שהייתה קיימת ותהיה, ללא תלות בי.
או בהיסטוריה.
מהנקודה הזו ידעתי כי אצליח לבנות מנוף שירימני למקום בו יש יציבות,
בתנועה וגם במנוחה.

למקום הזה קראתי אהבה.
את המנוף כיניתי אהבה ו- care.

מאז התרוממתי עוד ועוד ממי אפסיים.
מתהומות מחשך רטובי קירות שחורים.
היום אני כאן.
וירטואוז (נגיד ש) של החיים.
בתנועה או בעמידה.

לוחש מילות אהבה.
מצייר ציורי care.
משתגל עם החיים.
בורא את ילדי רוחי.

ותמיד אומר תודה.
היא האחרית
ולה הראשית.

ובתודה שלי טמונה גם סליחה.
בתודה טמונה גם הצניעות.
והדרך הלאה גם היא שם.

הדברים יצאו ממני בעקבות הפוסט שטליק אחשלי כתב.
תודה טליק
נכתב על ידי , 27/9/2006 20:24  
60 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-1/10/2006 11:38
 



בין שני עולמות


תקופת הזמן הזו של השנה תמיד מחזירה אותי לשם.
אני כבר יודע, כי מאומה לא יסיר את הקללה הזו.
בור יום הכיפורים נמצא שם.
בי.
ממתין לי.
הוא החור השחור אשר מעוות את מסלול קיום החיים שלי.
בתקופה הזו, הפלנטה של חיי מגיעה סמוך מאוד לשדה המשיכה של החור השחור.

בתקופה הזו אני חש ביתר שׂאת כמה אני תלוי בין שני העולמות.
הבור שנפער שם אז.
וארץ החיים שבה אני חי.
כל שנה אני לומד יותר להלך בארץ החיים.
להפחית את סכנות הקיום שהחור השחור טומן עבורי.
אני מזכיר לעצמי את קיסמה של סבלנות.
מול תהומות הפחדים ועוצמת המחסומים.
אני יודע גם כי מצויד אני בכל העושר שצברתי בחיי למסע.

אני נותן לעצמי ליהנות מהגילויים הקטנים של החיים.
ממראה, מריחות, מעדינות, מיופי.
שבי ובאחרים ובסובב אותי.
כל כך הרבה חדרים גיליתי וממשיך לגלות בארמון חיי.
אני מנסה ליהנות בכל אחד.
להתבשם.
להשתכר.
ולהמשיך הלאה במסע.

בכל שנה מתרחשת בי לידה.
כל שנה מחדש.
זה מעבר לאשר תלוי בי.
אלה חיי.

במסע שלי אין מקום למלאכים.
זהו מסע של איש.
בשר ודם ורוח.
חוזק עם חולשה.
עוצמה עם רפיון.
כל צבאי יוצא איתי למסע.

חולשותיי יזדנבו לאיטם.
ינשרו בסיבובים הקשים.
ואמצא את עצמי בוטח יותר.
קליל יותר.
מחוזק יותר.
בישורת.
לעת זריחות חדשות של חיי.

ומכאן, ממש מכאן רק אהבה ו- care
נכתב על ידי , 26/9/2006 20:07   בקטגוריות נערים בלבן  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לי ב-24/4/2012 17:13
 



ידיעה מרגשת


התרגשתי היום לקרוא כי צוותא תקיים מחווה למשורר יעקב בסר,
לרגל צאת סיפרו החדש "הנה, מנשבת רוח".

ותיקי הקוראים כאן, זוכרים את אהבתי למשורר הזה.
לטעמי, הוא מעולם לא קיבל חלק בבמה המרכזית של השירה העברית.
והנה עתה מקיימים אירוע לכבוד המשורר הנפלא הזה.
אותי ידיעה כזו מרגשת ומשמחת מאוד.

אני אוהב את שירתו.
מיוחדת ומדויקת היא.
יודע הוא לפרוט על מיתרי המילים.
להפיק מנגינות עדינות צליל.

אחד משירי האהבה היפים בשירה העברית, נכתבו על ידו ב"שירים בהליכה הזאת".

עונת הגעגועים

אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְנַגֵּן
מְנַגֵּן. וְעוֹנַת הַגַּעְגּוּעִים מַכָּה גַּלִּים
אֲנִי רוֹצֶה
זֶה מִקָּרוֹב לָגֶשֶׁת, לָשֶׁבֶת בְּסָמוּךְ-סָמוּךְ. וְלִנְשֹׁם.
יַקִּירָה, לַקֶּשֶב וְלַנֶּשֶׁם חֲשִׁיבוּת מַכְרַעַת. וְגַם הַמִּשּׁוּשׁ;
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי מֵיתָרִים טָמַנְתִּי-

כאב לילדים וגם לעצמי תמיד אהבתי את "שורות לבֵן".

[ה]
וַאֲנִי מַעֲבִירְךָ מֵעַל הַיָּם
וְאַתָּה לָאִיִּים צוֹפֶה.

כָּזֶה הוּא הָאָדָם. מְדַדֶּה מְדַדֶּה
מֵאֶבֶן לְאֶבֶן לִרְשֹׁם שְמוֹתָיו,
וְהַגַּלִּים – יֶלֶד,
אוֹ שֶׁשּׁוֹטְפִים אֶת עֵינָיו, אוֹ

שֶׁנּוֹשְׁקִים קַרְסֻלֵּי הָרַגְלַיִם –

אני זוכר כי פעם כאשר התחבטתי בזהותי החסרה,
דווקא השיר הזה הוא שהביא לי את הסרגל שאיתו מדדתי את מידת הרעש שבי,
בין איי שלוותי.

נָע
בֶּחָסֵר
מֵאִי לְאִי

בַּלֵּילוֹת
חֹסֶר בְּיַבֶּשֶׁת
הַשֶּׁקֶט שֶׁבִּי
נִצְפֶּה
בְּכוֹכָבִים

כְּרַעַשׁ
בֵּין אִיֵּי
שַׁלְוָה

נכתב על ידי , 25/9/2006 21:09   בקטגוריות משוררים  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-27/9/2006 13:34
 



לוּ יְהִי


שֶׁתִּשְׂרֹט רַכּוּת
אֶת קְלִפָּתִי הַקָּשָׁה
לְזִמְרַת בָּשָׂר

שֶׁתְּדַמֵּם יָד
אֶת הַקּוֹצִים בְּתוֹכִי
לְזַרְעֵי שִׂמְחָה

שֶׁתָּזִין פִּטְמָה
אֶת כִּסּוּפֵי שִׂפְתוֹתַי
לְפִרְחֵי אֹשֶׁר

שֶׁיְּמָרֵק לֵב
אֶת תַּאֲווֹת בְּשָׂרַי
לִזְמִירוֹת שַׁבָּת
נכתב על ידי , 24/9/2006 17:07  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-28/9/2006 11:19
 



נִיחוֹחַ אַהֲבָה


לִשְׁכַּב עֵירֹם מוּל
סֵפֶר הָרֵיחוֹת שֶׁאַתְּ
כּוֹתֶבֶת עָלַי

ביקשה הרבנית שאכתוב לפרוייקט האירוח שלה.
וכך כתבתי תמונה (רציתי ברקע כחול ויצא ורדרד משהו).
של שנה חדשה שבאתי להשתרע מולה.
מדיפה ריחותיה של אהובה.
מדיפה ריחות קסומים שבך.
כותבת בי.
כותבת עלי.

שנה של אהבה

נכתב על ידי , 23/9/2006 00:51  
60 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-25/9/2006 20:10
 



השנה הטובה


שבתי וקראתי את אשר כתבתי לפני שנה, לקראת השנה החדשה.
אהבתי את שכתבתי.
ועתה כאשר אני מסתכל על השנה שמסתיימת, אני רואה כמה הייתי מוכן לקבל אותה.
כמה ידעתי את הקשיות והרכות שמצפים לי.
ומתאים לי לערוך (את הכתוב) ולהיערך לשולחן השנה החדשה.
עם השינויים שעלו וכיוונו אותי מחדש השנה.

הרבה נסעתי השנה. למחוזות עלומים. לעיקולים מוזרים. מצאתי פתחים שבחטף התאדו. אחרים חבטו בי. ובשלהי השנה הזו מצאתי תפנית אחת שהמתינה לי כל חיי. דווקא בארץ הריגה. דווקא שם מצאתי אוצרות טוּב שרקמותיי ייחלו לו ולא ידעתי. דרך חדשה ומבהיקה. בתול אני שם עדיין. מחכה הדרך שאשאיר בה את סימני אהבתי.

כמה מוזר. כאילו אנו מכירים משכבר הימים. אני והנוף שהיום חרב, ואשר דמיוני בוראו מחדש. אני חש בטחון שעולה מתוך מה שהיו פחדיי. אני לא ממהר, כדי לא להפריע לאותם חלקים שבי אשר יודעים את אשר יש לעשות. עיני התכלת המבצבצות מבעד לפסגות המיוערות מפתות להמשיך. מחבקות אותי מכל עבר. מבטיחות אהבה. גם השמש מלכסנת את זרועותיה, מתאימה את חיבוקה למימדים של השנים שחלפו בי. צובעת את חמוקי הנוף בצבעים המפתים של כתום ואדום עם לבן חיוור ומזמין.

משהו שם המיס בי קליפות קשות שבי. קליפות של חיים וקליפה שורטת מהשנה האחרונה. הדמעות הטובות שהיו שם ניקו ממני נוזלים שהתאספו בי והחלו להעלות עובש.

השנה המסתיימת בא לצידי. צובעת את שטיח חיי בצבעים כתומים של סתיו. בהיר משתלב בתוך כהה, מייצר חיוכים מתוך הדמעות. והטיפות מלטפות ורוצות שלא אוותר עליהן. הרי ממני באו, וכבר אני עומד לנטוש אותן. כמו מילים של אדמה הן באות מכל עבר מטפסות על האיש שבי. מציירות הבטחות שהכל כבר בסדר. שלא לי לבטוח בחדשה. הרי היא החדשה לא יודעת את הליטוף אותי במקומות הרכים.

הן לא ממתינות לתשובה, הן פותחות במתקפת אהבה, שולחות אלי תמונות של קשיות בתוך רכות. שולחות את השנה החדשה להצטנע בפינה. יש לה עוד יומיים, למה היא ממהרת כבר להיכנס, ומתייפה כבר עתה? אך היא בשלה, כבר שולחת את תמונות פיתוייה אל ליבי. חושפת מעט את לובן ירכיה. משרבבת לשון מפתה בין שפתיה האדומות.

עֵץ וַאֲנִי מְחֻבָּקִים בְּחָזְקָה.
הָעֵץ שָּׁר לִי.
אֲנִי בּוֹכֶה דִּמְעוֹתַי לְאַדְמָתוֹ.
דְּמָעוֹת שִׁמְּחָה.
בְּכִי אַהֲבָה.

הָאֲדָמָה גּוֹמַעַת
אֶת הַדְּמָעוֹת הַבּוֹרְקוֹת.
פְּרַחִים עוֹלִים
מְרִיחִים כְּבָרֵאשִׁית.

אוֹחֵז הָעֵץ אוֹתִי בְּחֵיקוֹ.
שׁוֹתֶה דִּמְעוֹתַי.
זוֹרֵעַ אֶת עָלֵי אַהֲבָתוֹ בְּלִבִּי.
נִשְׁמוֹתֵינוּ אֲרוּגוֹת.
זוֹ בַּזּוֹ.

עוֹלָם שָׁר.
אַהֲבָה לִי.
אַהֲבָה לְעַצְמוֹ.

הַבְטָחָה.
שֶׁל חָדָשׁ.

אני מבטיח להיכנס אלייך שנה חדשה. הנה אני כבר מרפרף מול שפתייך. בודק את רכותך מול קשיותי. האם תתגעגעי למגעי? האם אתענג בעינוגייך? אני שומע את עצמי רועד מול רחמך, שנה חדשה. המיית הרוח שלך נשמעת מוכרה וכה זרה לי. אני רוצה כלכך לצאת כבר ולהיות שלוח שלך.

גלי רעדה חולפים בי מחברים דעת ללב, שולחים התכווצויות בלתי רצוניות אל תוך עצמי.

אני מוכן ורך אלייך שנה.
מצאתי מסדרון אלייך.
עם צעד נוסף.
של מתיקות הפרחים.
של עוד חלום לחלום אותו.
של עוד הֲכָלָה.
של שירה להוויה.

שנה טובה


נכתב על ידי , 21/9/2006 22:53  
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סמדר ב-25/9/2006 12:33
 



כְּמוֹ בִּתְפִלָּה


הנסיעה הייתה ארוכה.
12 שעות מצפון פולין ועד זמושץ.
בסך הכל 550 ק"מ, אך לנהוג בכבישי פולין זו חוויה בפני עצמה.
דרושה עירנות מקסימלית מפאת הבורות שעולים מהכביש, אשר רק לפני שנייה נראה די סביר.
ומהמכוניות שבאות מולך ובטוחות שתרד לשוליים.
אין זמן לויכוחים עם משאיות שבאות מאוקראינה.
הן עוקפות הכל.
קווי הפרדה לבנים.
מכוניות מרצדס חדישות.
אף פעם לא ראיתי משאיות טסות כך.

ממש עם השקיעה הגעתי לזמושץ.
עייף אך סקרן לראות את העיר היפה הזו.
העיר שהוקמה כיחידה אחת, במאה ה- 16, כעיר המושלמת.
בשעה שמונה אני פוסע לבניין היפה שממול המלון. לבית אשר בו גדל יצחק לייב פרץ.
במסעדה שבמרתף הבניין ממתינות לי המארחות שלי: מריה וביתה קסיה.
מריה מחזיקה את בית הכנסת בהתנדבות.
היא יוזמת ועורכת פעילויות תרבותיות הקשורות ליהדות שהייתה כאן.
היא אינה יהודיה.
רק בת אדם שנתפסה לעניין ועושה עבודת קודש.

לאחר שיחת היכרות היא לוקחת אותי לבית הכנסת.
בית הכנסת נבנה על ידי יהודים שמקורם מספרד.
בנייתו הסתיימה ב- 1610.
מבנה רנסנס מפעים ומרשים.



המקום השתמר ושרד את המלחמה משום ששימש לגרמנים כאורווה.
לאחר המלחמה הוא שופץ ושוחזר. עתה הוא פתוח למבקרים.
אין בו שימוש כבית תפילה, כי רק שתי משפחות יהודיות מתגוררות בעיר.

פנים בית הכנסת כפי שצולם ב- 1930.
קישוטי הבימה נשדדו ואינם עוד.


אני נכנס פנימה ורעד לא רצוני משתלט עליי.
אולי משק כנפי ההיסטוריה הוא אשר מטלטל את גופי.
אולי הניסיון שלי להתחבר לאבותיי שעמדו כאן והתפללו דורות על דורות.
מילים יוצאות ממני.

כְּמוֹ בִּתְפִלָּה

וְלֹא בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה
רוֹעֵד יְהוּדִי

וְעַתָּה יְהוּדִי
מִתְיַצֵּב עַל רַגְלָיו
סוֹפֵג אֶת הַשֶּׁקֶט
מִמַּעֲמַקִּים שֶׁהָיוּ
מַצִּית יְהוּדִי אֶת
אֲשֶׁר כָּבָה אוּרָם

מִתְפַּלֵּל יְהוּדִי לְחַיִּים
וְרוֹצֶה יְהוּדִי בְּכָל הַחַיִּים

כָּל הַחַיִּים ולא פירור פחות.
על אחד הקירות אני מוצא חלק מתוכנית המתאר של העיר מלפני המלחמה.
ביתו ושמו של דודי אשר על שמו אני נקרא, משורטט שם ברורות.


צילמתי את אותה הפינה שבצילום הקודם

מריה מחבקת בעדינות את כתפיי.
היא כבר חזתה כנראה בישראלים אחרים שכמעט וכשלו מול שם משפחתם.
בליטוף עדין ומשיכה החלטית היא מוציאה אותי מבית הכנסת.

לאחר כוס תה מרגיע, אנו מסכמים את התוכניות למחר.
אני פונה למלון וצונח על המיטה חסר כוחות.
בית הכנסת לקח אותי רחוק אל בית משפחתי שאיננו.
הרבה יותר מ- 550 ק"מ שנסעתי באותו היום.

שבתי למקום הזה עוד פעמיים.
כל פעם מעמיק את המסע.
כמו בתפילה.
נכתב על ידי , 20/9/2006 21:18   בקטגוריות מסע בפולין  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-24/9/2006 21:33
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)