 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת
בִּמְדִינָה אַחֶרֶת,
גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְחַיֵּךְ
בְּשַׁבָּת,
הַשַּׁבָּת אַחֶרֶת.
אַחֶרֶת הִיא הָיְתָה מִמִּלְחָמָה אַחֶרֶת.
פוזנן, ספטמבר 2009
| |
קולות עבר
בעשרה לשתיים היה שקט.
מרחק השנים הסתיר את רעמי התותחים.
הכל שקט.
עוד יום שקט שעובר לאיטו.
הלכתי לישון כמה שעות.
עצמתי עיניי
ורעמי התותחים השיגו אותי.
**
עֲשָׂרָה לִשְׁתַּיִם
בְּעֲשָׂרָה לִשְׁתַּיִם
הִתְחַרְדַּנְתִּי בְּעַרְסָל
מִתְלַטֵּף עַל עֲרֵמוֹת צְבָעִים
מִשֶּׁמֶשׁ שֶׁל עֵינַיִם עֲצוּמוֹת
חוֹשֵׁב עָלַיִךְ
גַּם לִפְעָמִים
כְּעֵרָה בְּחֲלוֹמִי
בִּשְׁתַּיִם
מִן הַפָּגָז בָּא בּוֹר לָעוֹלָם
עִם מַרְאָה צָבַעְתִּי בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
עִם מִלִּים שֶׁהָיוּ בָּחֲלוֹם סָתַמְתִּי סְדָקָיו
אֶת כָּל הָעֲנָנִים בּוֹ שִׁקַּעְתִּי
עַל כָּל צַעֲרְ-כֵם
כָּל דִּמְעוֹתֵ-יכֶם שֶׁיָּבְשׁוּ
עַד תֹּם
בִּשְׁתַּיִם וָרֶבַע
נִפְרַדְתִּי מֵהַבּוֹר בִּשְׁבִילְ-כֶם
שֶׁיְּבַשְׁ-תֶּם מֵחַיִּים
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיְּחַבֶּקְ-כֶם
בְּצִבְעֵי הַשֶּׁמֶשׁ כִּסִּיתִי-כֶם
עֲנָנִים רַכִּים סִדַּרְתִּי לִמְרַאֲשׁוֹתֵ-יכֶם
מְנַסֶּה לְהַרְגִּיעַ אֶת מְנוּחַתְ-כֶם
עַד יָבוֹאוּ לְשֵׂאתְ-כֶם
בְּשָׁלֹשׁ
עָלִיתִי לַגִּבְעָה
מֵהַבּוֹר לָקַחְתִּי פִּסּוֹת מִלִּים וּתְמוּנוֹת
כַּדּוּר צֶבַע שֶׁל חַיִּים שֶׁהָיוּ כָּאן
סָפוּג בְּצַעַר
הִטְבַּעְתִּיו לוֹהֵט בְּיָדַי
לוֹכֵד אֶת שְׁאֵרִיּוֹת
אִבּוּד הָאָדָם
| |
מעשה ניסים ליום הכיפורים
שוב פוקדת סערה את העיר. זו לא הפעם הראשונה שיום כיפורים מזמין אקלים של הזיות יהודיות לביתי. הרהורים על דימויים ודמיון שעולים ממני ומביאים את הסערה עד לגרון. ירדתי למטה לחוות סערה אחרת. הרוח צרבה בי והטיפות הכו בפניי עד שהסערה שבי שקטה נוכח זו שבחוץ. טיפות המים שאוגרות כלכך הרבה זיכרונות הצליפו בי זיכרון רחוק של ניסים. ניסים שהיה בוכה ומצחק ומפיץ דמעות בבית ההבראה של אחרי המלחמה. על פי באר הדמעות שלנו גלגלו סלעים. צחוקנו היה שברירי, מיובש ומיוסר. והוא ניסים, מצחק ובוכה כממטרת דמעות. אם נשאל, היה משיב על לווייתנים שבאים לבקר אותו ומראים לו את דמות הבריאה שבה צחוק ודמעות. בלילה הוא נמלא ביצירי בריאה מופלאים אלה שמרפאים אותו, מחזקים את צחוקו ופותחים את מעיינות הדמעות. כולנו ידענו שהמלחמה פגעה בשפיותו גם, רק שאותנו היא ייבשה ואותו היא שפעה. בלילות המיוסרים בחדרי הקשבתי מקנא בזעקות השבר שעלו מחדרו. ידעתי שהוא מתמלא ומתנקה. אני שכבתי בשקט עם כאביי. ממאן להתחלק איתם. עדיין רבים היו המראות של המתים שחיו בי.
דמותו של ניסים לא הרפתה ממני והוא היה חוזר ועולה מידי כמה זמן. ככל שהתדירות פחתה, כך הבראתי עוד מעט. ניסים הבוכה וצוחק הפך להיות תמרור הבריאות שלי, כמה התרחקתי מהמלחמה וכמה התקרבתי לעצמי. ידעתי תמיד שזה תנאי להתקרב לעצמי, להתרחק מהמלחמה, עד שאתנתק. המהירות הפסיבית שהזמן הרחיק אותי מהמלחמה לא הספיקה. הייתי זקוק גם לפתח מנועים משלי. שיאיצו את הדרך. המנועים שלי לא מהמשופרים, הדרך עדיין ארוכה ועברו כבר שתי כברות חיים בנות ח"י שנים ועדיין לא התרחקתי די הצורך בכדי לצחוק את חיי. עדיין בכיו-צחוקו של ניסים מגיע ומראות הלווייתנים איתו. כל השנים האלה לא זכיתי לראות לווייתנים ואת משמעות הבריאה שניסים זכה לה עוד שם בבית ההבראה. כל השנים, עד השנה שעברה וגם השנה.
לא ידעתי כלל שלווייתנים מגיעים לחופי אפריקה. במקרה שמעתי עליהם, על הלווייתנים הדרומיים האלה – Southern Right Whales. הלווייתנים האלה שכמעט והוכחדו משום (כמו ששמם מעיד בחלחלה), שהם הנכונים לצייד. הם נוחים לצייד משום איטיותם וקלות גרירתם, כי הם צפים לאחר מותם. עתה, הם מתרבים שוב ושבים לקרבת החוף ואפשר לראות אותם שרים ומצחקים ומקפצים.
נסעתי לראות אותם ונדהמתי! הכתה בי התחושה שזכיתי (privileged) לראות את פאר היצירה. המשהו העצום הזה שמלא בחיים שוקקים, אורכו כ- 18 מטר ומגיע לכ- 80 טון. לראות את הלווייתניות מגיעות כלכך קרוב לחוף, שוחות על הגב, מכות בזנבן, ומזנקות לאוויר, זה מראה שאיני יודע לתאר את התחושות שהוא מעורר. הרבה שימחה ואושר לא ברור מציפים את הבטן, מרגשים את הדם. שוטפים את הנפש.
ניסים ידע כל זאת כי ידע להיפתח במידה הנכונה, גם לאחר מלחמה שאיימה לסגור אותו ולייבשו ממקורות הבריאה שבו. כך היא כמעט והצליחה לעשות בי. כך היא איימה על אחרים וכך היא הצליחה לעשות לכמה. צרורות המחשבות שיצאו ממני עם שימחת הלווייתנים היו דומות לזוהמה שהצטברה בריאותיי וביקשה לצאת. אני יודע שחלקי הריאות האלה כבר לא ינשימו אותי, אך הניקיון יסייע למקומות אחרים שהתאמצו בנשימה מאומצת, לקיים את הכאבים כל אותם שנים. ידעתי שזכרו של ניסים, הוא הנס שחי בי ולא ידעתי כי כך הוא. אך כדרכם של ניסים הם לא באמת מסתמכים על יכולתנו המוגבלת. הנס הזה חיכה בי עד שיעטוף אותו מראה הלווייתנים והוא ינבוט דרכי אליי.
גם את המסע השנה עם משפחתי, תכננתי שאזכה שוב לחוות בפלא הבריאה הזה. שאוכל לחלוק איתם בכי וצחוק שיבשו שנים רבות. שאוכל לצחוק את חיי שהיו. להתייפות שוב בעיני עצמי ומול משפחתי. וכך היה.
אני יודע ששוב אגיע לשם. הרי זה מרפא שחייב אני לעצמי, עד שאשוב לצחוק את שהייתי גם בלי נוכחות לווייתנים.
מפרץ של ניסים
| |
חסד ואהבה
במילים האלה אני רוצה לברך את מכריי וחבריי ואהובי.
כל הסליחות טמונות שם כבר, בילט אין.
אני מבקש משהו שיאיר את היום.
שיצביע על האור שאני מבקש.
העולם סגרירי ואפל כאן בשבת שלפני יום כיפורים.
יום מוזר.
אני מתאר לעצמי שפרחי בוקר טוב כולם סגורים עתה.
ככוכבים ביום סגרירי.
כשליחים של מבקשי סליחה.
מביטים למעלה ומבקשים את קרני השמש. בכדי לפרוש כנפיים ולהבטיח שמעבר ליום הכיפורים יש שמש ואור והרבה שימחה.
מוזר היה לי לפגוש את פרחי הגזניה הצהובה במדבר הקארוּ. בוקר טוב בכינויים העברי בגינות ילדותי. אחרכך כשגדלתי הם הפכו לפרחי ההסתדרות, כי כמוה הם לא עובדים אחרהצהריים. עתה אני יודע שמקורם ממדינות הדרום שבאפריקה, ובמדבר הם מאירים את הבוקר על רקע החמאדות שלא מסתיימות.
טוב להיזכר בהן ולהביט אליהן מאירות את יומי עתה, ממש לפני בוא יום הכיפורים על כל מראה הלהבות וזיכרונותיו.
יש בהם הבטחה.
שיאירו ימיכם ברוב חסד ואהבה
| |
זיכרון צבעוני
כבר כמה ימים שהכול מאוד סגרירי.
צבעי העולם נסתרים תחת מעטה עננים שמשחיר במשך היום.
מחביא אותי.
לקראת שקיעה נפרץ המחסום לרגע, לשקיעה שמבעירה את שאריות היום.
בערב, הגשם בא ושוטף הכול, מנקה את היום הבא.
אלה השעות שאני מסתייע בזיכרונות הטריים מאפריקה.
לצבוע את הימים באהבה.
**
בלילה שמענו אותו בוכה.
הוא לא באמת בכה, אך כך נשמע תינוק היער (Bush Baby) כאשר הוא מדלג בין העצים.
הבטחתי שנחפש אותו במסתור הציפורים עם זריחה.
למחרת, לפני אור ראשון של בוקר קר ירדנו למסתור, בנבני ואני.
בין לגימות חמות של תה, דמיינו את רכות פרוותו ואת עיניו הגדולות של תינוק היער.
אף פעם לא זכיתי לראות אותו, רק את עיניו המוארות כאשר הוא מדלג בין העצים וקורא את קריאות התינוק שלו.
קיוויתי.
ישבנו במסתור, צפופים. הוא בחיקי עם המשקפת, ואני בהיכון עם מצלמה.
קרני שמש ראשונות גילו את הסבך לצידנו, מאירים את העולם שסביבנו.
לא שמענו את בכיו, אך בנבני עם לב הרדאר שלו גילה אותו ישן בין הענפים.
"סבא, סבא, תראה אותו ישן. שם שם!" הוא לחש בהתרגשות.
קסם שכזה, בזכותו זכיתי גם.
ציפורים החלו להופיע, מקפצים ושרים לעולם על קיומם.
לשמחתנו, הגיעה גם Barbet מצויצת.
צובעת את הבוקר בצבעיה המרהיבים, מנפחת נוצות מול קור הבוקר.
היא חיפשה חרקים לארוחת הבוקר ואנחנו, מסופקים ומרוגשים הלכנו לשתות שוקו חם של בוקר.
| |
דִּיּוּק
"סַבָּא, סַבָּא, תִּרְאֶה!
"הַצִּפּוֹר שנוֹגַעַת בְּדִיּוּק"
נָשָׂאתִי אֶת רִפְרוּף שְׂפָתָיו
בְּדִיּוּק לְחָיַי
הַיּוֹם כְּבָר פָּחוֹת דּוֹקֵר
צוּפית מלכיט (Malachite Sunbird)
| |
אור סתיו
אני מחפש אור קטן
שיאיר לי את דרכי לקראת סופות כיפורים שממשמשות ובאות.
ולא כמענה, סָעֲרָה אתמול סופת סתיו ראשונה שחלפה דרכינו.
הבית רעד
הכלבים התחפרו
המחשבים גמגמו
הלב נרעד
ואחר כך הכול שקט.
עליתי להרים לראות עננים
לעמוד מתחת האור שמתגלגל מהפסגות
ובדרך חזרה נעצרתי נדהם מול האור הגדול הזה
| |
הכתר הדרומי
לקחתי את כולם החוצה ליהנות מהמראה המהמם של שמי הדרום. מי שלא הרים עיניו מול שמי הדרום ונפער פיו מול היופי האלוהי של השמים... נו טוב, אז הוא לא. אני זוכר לפני שנתיים וחצי שכך קרה לי, ונתקעתי עד שהתאבן צווארי, והבאתי שמיכה מהבונגלו כדי לקפוא מחצית הלילה מתחת לצלב הדרום, להתכסות בשביל החלב (נהר עצום וכלכך עמוק, לא שביל). כל פעם שאני מגיע ללילה חורפי אפריקאי אני נדהם מחדש. כבר כשהסברתי לכולם על מראה השמים המיוחד בשלהי אוגוסט ידעתי שנשוב לשם בהמשך, ג'רמיה ואני. תחת שמים אלה גילינו אחד את השני.
מוגן עלידי הַקַּשָּׁת, התערסלתי על הכתר הדרומי (Corona Australis). מביט דרך שביל החלב שחוצץ ביני לבין זנב העקרב המאיים. ג'רמיה שכב סמוך אליי וחוטי עינינו וידינו קשורים יחדיו בעומק הגלקסיה מעלינו.
אולי כן היה זה חץ הַקַּשָּׁת שפילח את הדממה עם הודעה מארץ רחוקה על אהבה קרובה.
בעברית בטח הייתי עונה כך:
מְעַרְסֵל אוֹצָרוֹת
בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתְּ לִי בָּעַיִן
מתוך An Astronomy Field Guide / Mary FitzGerald
| |
הָאַיֵּה הָתַּתוֹל
(הָאַיֵּה במלרע, רק במלרע)
הוא שוכב מעולף לאחר המנה המכובדת של תפוחים כחולים שהוא בלס אמש. כולנו נהנינו מהתפוחים, אך אף אחד לא התקרב לצריפות ולהתרגשות שהוא הקרין. כל תפוח נבחן והוסנף מלוא הריאות. כל ביס נלעס למלוא מתיקותו. לעיניי התגלה שוב אותו הסיפור שהוא סיפר לי בילדותי. אותו הסיפור שניסיתי להעביר ללניפו, לבנגדול, לבנצעיר ולבנבי. הסיפור שהוא סיפר לי לראשונה ואני פערתי עיניים מאמינות של בנשמונה מול גור אריות צעיר וכחול שמדבר בשפתי ומחבקני, מלווני בצעדי ילדות כואבים.
כל שנה, כאשר אני מכין את התפוחים הכחולים, אני נוכח לדעת שהמילים שלי לא מעבירות את המראה והצלילים והעונג שרווה מולי צעיר האריות. ובכלזאת, אני ממשיך לספר אותו, כנראה משום שאני נהנה להפעיל את אותו חלק בלב הילדים שֶׁכָּמֵהַּ לידיד שכזה. באפריקה הגדיל בנבני החכם וצירף למשפחה גם את לאופארד הכחול ואת הצ'יטה הכחולה וסגולת העיניים. נראה לי שעשרות שנים התגלגל סיפור האריה הכחול למען בנבני שיודע אותו בדמו וליבו.
נפלא לראות ולחוש זאת.
מהפעם הראשונה שסיפרתי לו על הפלא הזה, עוד לפני שיכול היה לדבר פרט לג'יבריש הילדותי, הוא קרן באור מעיניו וכמה לאַיֵּה הָתַּתוֹל. הוא היה מתעקש שאספר אותו ולא סייעה בידי העייפות והחזרה שוב ושוב על אותה עלילה. כל פעם העמיק הסיפור בו עוד ועוד ללא שינוי פרט אחד כמובן. לוּ העזתי לגוון את הסיפור ולשנות את המסלול בו הלך גור האריות אותו הבוקר, הייתה מתרחשת קקופוניה של בנשנתיים על השינוי המפלצתי שהעזתי לשתול בסיפור. הרי ידוע לכל שהוא יצא באותו בוקר שטוף שמש מביקתת הוריו והלך ליער לחפש חברים למשחק. כך ולא אחרת! עיניו התאכזבו יחד עם גורהאריות כאשר הארנב ברח מאימת ציפורניו, ועם האימפלה שזכרה את השריטות על גבה מאימו. וכך מפוהקים עם סבא עייף ובנבני הממתין וכמה הגענו לקרחת היער. כאן העיניים של בנבני כבר זוהרות בציפייה והוא מתחיל להסניף תפוחים בלתי נראים ומחייך באושר כאשר אני מדווח שגור האריות הבחין בעץ מאוד מוזר. כל עליו היו כחולים ובינות לענפיו בצבצו תפוחים כחולים זוהרים בשמש.
האריה מתקרב בזהירות לעץ הכחול וכך גם בנשנתיים שזוחל לגומחה שבין זרועותיי. בחשש הוא מריח את הריח המתוק שנובע מהעץ ובזהירות מקרב את אפו לתפוח כחלכל. המהומים לא ברורים עולים מבנשנתיים שמנסים להזהיר את הגור שלא יטעם, אך גורהאריות לא עומד בפיתוי ונועץ שיניו בבשר המתוק של הפרי הכחלחל והמבריק. כמה מתוק הטעם, ממש כמו מתיקות בנשנתיים בחיקי. ברור שאיאפשר להפסיק, זה פשוט חזק מכל כוח שבעולם. מתיקות התפוח ומתיקות בנבני. באותו הרגע אני בטוח שדם שניהם התערבב לנצח, ברית דמים נערכה ביניהם. עוד עוד חושב לו גוראריות בליבו הצעיר. רק עוד אני רוצה מהמתיקות הנפלאה הזו. ועיניו של בנשנתיים מהנהנות באור שמח ששמח במתיקות הדמות שנבנית בתוכו. וכך עומדים אנו בקרחת היער ומחסלים תפוח אחר תפוח, נהנים מהמתיקות שנמסכת בקיבה. עיניו של בנשנתיים נעצמות מעט וכך גם גור האריות שנשכב למרגלות עץ התפוחים. אני מחבק את שניהם, מתכסה במתיקות שני הגורים, מיטיב את ראשי ברעמת האהבה הזו ונרדם איתם.
| |
מחר שנה חדשה
במים סוערים, אני מחפש לפני ראש השנה, את זרעי השנה הבאה.
מחר אצייר ים שקט של קרמל כחול.
כמו בכל שנה, יבוא האריה הכחול לחייך את השנה החדשה בתפוחי הכחולים.
גמותי.
התפוחים ימדדו את הים שבתוכי. ירגיעו.
אריה כחול שוב יחייך את ליבי.
לשנה כחולה ומתוקה.
וכמו תמיד אבזוק מעט סומאק אדום לזכר תפוחיה של אימא.
להרגיע את געש הזיכרונות שבי.
להדגיש את הקווים שנבלעים לעומק השקט.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
