יומני אלפוחרה

ערב חג היום.  גם בפולין הרחוקה של לפני 71 שנים ממש היום, ביום רביעי היה ערב שמיני עצרת.  יום אחרון לשהות הרוסית.  מחרתיים, מי שירצה ייסוג עם הצבא הרוסי.  ינסה להשתחרר מהצבת הגרמנית שאחזה בביתו.  כרגיל לשעת הבוקר, אני נמצא על הגג.  השמש כבר עלתה מאירה.  הסנוניות חוגגות על סעודת החרקים שעולה עליהם על פני האוויר החם.  שתי סנוניות הסתבכו מעט באנטנה על הגג.  בעדינות אני מתקרב לשחרר אותן.  משוחררות, הראשונה נשארת על מקומה, גם השנייה.  הן שרות.  הן מזמרות לי.  מדהים ביופיו.  אחר כך אחת באה ונוחתת לידי, לא חוששת.  אני מתמלא.  עכשיו אני רוצה להעניק מכל המרחב שגדל בי לסבא.  שנאבק במחשבות מחלישות.  שמנסה למצוא חוזק בימים שאין בהם חוזק.  בית במקום שהבית כבר כמעט ולא קיים.  כך עולים דברי סבא כהד בליבי.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. כאלה הם פני הדברים עתה. רבים מאיתנו בוכים כבר את זכר העיירה והם עדיין בתוכה.  מקוננים בפני מי שמוכן להטות אוזן את מר גורלם.  רק אצל המתכננים לסגת עם הרוסים יש איזו בבת צחוק קטנה.  מבטים של תקווה.  היום ערב חג ומחר שמיני עצרת.  חג אחרון בבית הזה, שכנראה כבר לא יהיה בית ולא יספוג יותר חגי יהודים.  מאות שנים חייתה כאן משפחתי והנה הגיעו הימים האחרונים.  שמיני עצרת, מכל החגים  דווקא היום הזה מסיים את חיי כאן.  עוצר את כל ההיסטוריה היהודית שהייתה כאן.  יום לאחר מכן, בשמחת תורה, אהיה כבר בדרכים עם עוד אלפים שיחברו לרוסים.  שימחת תורה לא תהיה ביום הזה. לא הדרה ולא כבודה של תורה יבואו לידי ביטוי.  אני מתאר לעצמי שכל מי שיהיה בשיירה הזו, יהיה כפוף.  מי מעט יותר ומי שפוף מאוד.  האין-שימחת תורה תפער בי בור גדול וחשוך.  בור שנוח להתכרבל בו ולהתרפד בצרות שנחתו עלינו ובאלה שעוד יבואו.  לנוח על הכאבים ועל ההצדקות לסבל החדש שנפל עלינו.  אך אני יודע כי אין עלי כך לצאת למסע הזה.  אסור כך לצאת בתכלית האיסור!  בכך אני אמיט כישלון ואמוטט כל סיכוי שלי להצליח.  לכן, ברגל בוטחת אצא למסע.  בביטחון להצלחה.  בשמחה ששאבתי מכל שמחות התורה שריקדוני עד להיום.  כי משם כוחי ואני חייב להצליח!  אין מקום לכישלון.  כישלון פירושו שלא יהיה בכוחי למצוא את בני.  פירושו איבוד החיים.  ויתור על האפשרות לחבור יום אחד למשפחתי שבפלסטינה.  שום דבר לא מצדיק את הנפילה לתוך הכאב.  נפילה ללא קץ.  לא גילוח הזקן ולא נטישת הזהות היהודית שלי מאחור.  השם החדש שבו אזדהה יאפשר לי לסלול את הדרך.  להצליח.   אני מפחד מאשר אני מותיר מאחור.  ריק אני יוצא מביתי ואיני רואה מלפני אלא ערפל שמכסה על כל הבורות שבדרך.  בעוד יומיים אצא לדרך ואשמח ביציאה הזו לחיים חדשים.  אני לא אבכה את בבל.  אני אזכור את בני שממתין ואת ציון-פלסטינה שממתינה גם היא בקצה הדרך.  התורה היא תהיה איתי לסייע בידי.  בשמחה רבה ארקוד איתה בכל צעד שיקרבני לבני.

כך סבא שלי משוחח איתי הבוקר והדברים שלו ממלאים אותי בהרבה צידה לדרך שלי.  מביאים לי את הבית שבלב פנימה.

בַּבֹּקֶר אֲנִי מִתְיַצֵּב

לִקְרַאת מְעוֹף הַצָּהֳרַיִם

לְהַבִּיט בִּי פְּנִימָה

עַד לַכְּאֵבִים

בַּלַּיְלָה

הַמִּלְחָמָה עֲדַיִן מִתְקַיֶּמֶת

מֵהַצַּד שֶׁלֹּא נִכְתַּב

בְּהַרְבֵּה שָׂפוֹת שֶׁמִּתְגַּלְגְּלוֹת בִּי

בְּמוֹרָא

הירח המלא לפני זריחת השמש, סוכות תשע"א - יום השוויון הסתווי

קטעי הרהורים על יומני המסע של סבא עליו השלום, שלא נכתבו מעולם (בסגול). 

*

שבת של סוכות הסתיימה.  קשה להאמין שרק לפני ארבעה ימים הגרמנים הסתלקו מכאן.  האנשים ממשיכים לנבור בהריסות ולטפל בפצועים הרבים מההפצצות של ערב ראש השנה.  מדברים על מאות הרוגים, רבים מהם פליטים שנסו ממערב פולין שכבר נכבשה עלידי הגרמנים.  תוהו ובוהו בכל. למחרת, בראש השנה חווינו את כניסת הגרמנים.  כמו רבים סביבי, איני יודע מה לעשות.  להישאר או לברוח.  הילדים כבר לא כאן איתי.  אך העסקים רבים ואחיי כאן ובני משפחותיהם.  כל יום שעובר מתגברת בי הדאגה לבני הצעיר שלומד בישיבה בסיביר הרחוקה.

הרהורים כאלה אני מצייר על סבי עליו השלום.  אביה של אימי שנשא הכול במשך עשר שנות מנוסה ונדודים עד שהגיע לארץ ישראל ובאמתחתו תעודות המעידות על שמו, תכשיטים של סבתי עליה השלום ולב שנחתם לעולם.  שדיבר רק עסקים ותפילות ולא יותר!

כל בוקר על הגג אני מתפלל ומחכה לאנרגיה הנקייה של הבוקר.  מבקש לדעת עוד מעט על קורותיך סבא במהלך המלחמה.  הבוקר עולה והזריחה מבעירה אש בקצות העננים, מדליקה בי משואות.  מדגישה את האפילה.

השמועות רבות הן.  אף אחד לא יודע כמה זמן יישארו הרוסים ומתי ישובו הגרמנים.  מדברים על כך שעוד שבוע הם יחזרו, ממש למחרת שמיני עצרת.  אני חייב לנצל את חלון ההזדמנויות הזה ולהצטרף לרוסים שייסוגו מזרחה.  טוב שהתכוננתי לאפשרות הזו, עוד לפני פרוץ המלחמה.   בזמן שנותר אוכל להעביר באופן מסודר את הרכוש ואת הבית לנשארים מאחור.  ביום האחרון אגלח ביד רועדת את הזהות היהודית שלי.  בברכיים כושלות אקרע מעלי את זהותי הישנה והמוכרה ואלבש את בגדי החולין שנתפרו במיוחד.  איני יודע איך אעשה את הלא אפשרי הזה, אך עדיף כך.  במחיר החיים שאוזלים כאן אוכל לרכוש חיים חדשים ואולי גם אמצא את בני שבסיביר.  אני חייב להתרגל לזהות המתחזה שנשקפת אלי מהמסמכים.  יש מחיר להתחזות ואני מוכן לשלם אותה.  כבר מחר אמדוד את הבגדים ואטמין בכיסים החבויים בהם את התעודות והתכשיטים.  אני חייב להצליח ולוּ למען בני.

היום אני בגילך סבא.  איני יודע מה היה עולה בגורלי לו הייתי צריך לעבור מלחמה נוראה ושנות הישרדות בסיביר ולהמשיך אחרי המלחמה את כל הדרך דרומה לגרמניה ולעלות לישראל.  מסע של עשר שנים במחוזות בלתי אפשריים.  בתנאים שאף אחד לא שיער קודם לכן.  אני מביט צרוב דמעות בשמש שעולה מתוך העננים הבוערים ומודה לך שעשית את כל המסע הבלתי אפשרי הזה בכדי שאוכל כילד לחבק סבא.  כדי שאוכל תמיד לחלום על ברכיך כאשר קלעתי צמות מזקן המשי הלבן והארוך שלך.

לוּ ידעתי בימי נערותי שיבוא יום ואת שמך אשא גם.

לוּ ידעתי שהשם שלך יישאני למקומות שלא ידעתי שקיימים בי.

לוּ ידעתי, הרי הייתי מבקש ומתחנן שתיפתח מעט את חותם השתיקה ותשלח ענפים מהקורות אותך אלי.  71 שנים עברו והשנה החגים יוצאים באותם ימים בשבוע כמו שהיו בשבועות לפני שהצטרפת לרוסים בנסיגתם.  כך, כל יום אני כותב סרט חדש על איך נראה היום שלך סבא.  מנסה בעירוב זמנים מוזר לחזק אותך מול מוראות אותם ימים.

חג סוכות חל השנה ביום השוויון הסתווי שהוא היום בו מתחיל הסתיו.

ביום הזה משתווים היום והלילה באורכם.

הסתיו לא חיכה לסרגל הזמן ואותת על בואו כבר לפני שבוע, ממטיר מידי פעם גשמים ומוציא את השמיכות מתנומת הקיץ שלהם.

היום, כיאה לתחילת הסתיו הרשמית, עננים כבדים שעטו כל היום מההרים לים, מורידים ממטרי גשם מלווים ברוחות צפוניות עזות.

לקראת ערב שקט הכול והשמים פתחו שעריהם לקבל את פני הראשון בארבעת הירחים הגדולים.

סנוניות החלו לעוף בתזזית, צדות חרקים שעלו עם גלי החום מהאדמה.

מהופנט הבטתי במחזה ובינתיים המצלמה הקליקה בלי פיקוח.

אחרכך מצאתי את הסנונית הזו שחברה לאור הירח ויחדיו באו אלי ממזרח.

סנונית שמבשרת את בוא הסתיו.

הבוקר עומד לעלות.

נפעם אני מביט לעבר צבעי האור המחבקים את הצפון.

העולם מתקדש לקראת אור המזרח.

עלות השחר, מבט צפונה לסיירה נבאדה לפני זריחה.  ערב סוכות תשע"א

הערב אלבש בגדי אמונה. אמונה באלוהים שבי. מאמין אני שהוא אשר מסוכך עלי שנים ארוכות. וגם אנסה שלא לשכוח את הדרך. דרך לא קלה שמצרפת ומטהרת ומתיכה את קיומי לידי שלמות אחת. כדי שלא אתייהר מידי ואדע, ולו אחת לשנה, כמה ארעי אני כאן. בחיי ובביתי. רגע אחד שאנן, נח על זר הצלחותיי שעמלתי עליו רבות, ובמשנהו גל אבנים שנותר מבית ומשפחה.

וגם אזכור כי כאן אני, יושב בארץ זרה לי. שורשיי נעוצים בישראל. מתאמץ יומיום מול השפה העברית. מחפש את העלים שמתעופפים על פני האינטרנט, כדי ליצור יתדות ממרכיבים מוכרים של פעם לחיים כאן.  בכדי לייצב את הסוכה הארעית שבניתי כאן. כאן אלה חיי הזמניים. כל שאעשה כדי ליפות את סוכתי, לחזקה ולהעשירה. עדיין היא רק סוכה. חסרת יסודות של משפחה ותרבות ואור ההרים וחום המדבר.

עתה אפשוט ידיי למזרח לקבל את האור המתקרב.

זריחה,ערב סוכות תשע"א

עד לסוף אוקטובר, אני קם כל בוקר להנציח את הזריחה מגג ביתי.

הזריחות של השנה החדשה מכריזות על הסתיו הקרב ובא.

את הזריחות המיוחדות בעיניי, אביא לכאן.

אתמול התעוררתי מוקדם.  השחר לא הבטיח זריחה מיוחדת.

כך הצטלם דרומזרח, בהביטי דרומה לים.

אהבתי את האור שהצלחתי לקצור במצלמה, אך לא חשבתי שאזכה לזריחה רבת הוד.

כמה טעיתי!

נפעם, הספקתי להנציח כתר מלכות לשנה חדשה.

בִּימֵי כִּפּוּרִים

מִתְפַּלֵּל מִלִּים שֶׁל סְתָו.

בְּלֵילוֹת רַבֵּי הוֹד

מִתְפַּתֵּל בַּחֲבָלַי

לוֹמֵד מֵחָדָשׁ מְחִילָה.

זריחת יום כיפור, תשרי תשע"א

הוא כמעט כבר כאן, יום הכיפורים הכופת אותי באסורים כל שנה.

בשקיעה הבאה הוא יהיה כבר כאן.

השנה אני מסרב לו ולכפיתתו.

השנה אני רוצה סתיו שכבר כאן.

הנה! רק ביקשתי וכבר יורד הגשם הראשון של סתיו.

סימני הסתיו מציפים לכל אשר אציץ.

דייגו הצהוב של הלילה (לילנית ריחנית) כבר פורח.

העפרונים שהגיעו בזמן מצפון אפריקה.

ומעל כולם הזריחה הסתווית מאתמול.

זריחה של סתיו שפותחת את הלב לרווחה.

שתהיה השנה שנה של זריחות

חתימה טובה.

העיוות השמור לעדשות זום, לעיתים יש בו הפניה.  העיוות מְכַוון למקום לא צפוי.

אני מביט לאובייקט וממקם את מסגרת העינית סביבו.

אך הוא מכוון למקום שלא כיוונתי.

כך הוא ראש השנה שמזכיר לי גם כמה לא פשוט הוא המעשה.

את ההחלטות שגם אותם לא קל לקבל, ניתן בכל זאת לכתוב ולמסגר.

אך בחיים כמו בחיים הכיוונים משתנים.

אולי השנה מצאתי לי פנס גבוה מספיק שייבחן את מעשי.

שיאיר לי את הדרך.

שתהא השנה שנה של הבטחות מתממשות

הַבִּיטִי -

כַּאֲשֶׁר אֲנִי צָמוּד,

צָמוּד לָאַהֲבָה

אֶתְעַרְטֵל, חוֹשֵׂף

נְקֻדּוֹת סְמוּיוֹת מֵהָעַיִן.