בלגן! איכשהו הפוסט החדש נכתב על הפוסט הקודם והוא נעלם ברחבי ישרא.
אני מצטער על הפוסט וכל התגובות שהלכו לאיבוד... אחרי כלכך הרבה שנים ישרא לא מפסיק להפתיע...
והנה הפוסט החדש:
**
כמו תמיד, אני מתרגש לקראת חג הסוכות.
הלילה הוא יעמוד בשערי גופי ואני אתרגש ואביט לשמים.
למקום שבעוד דקות תסתיר האדמה את אור השמש מהכדור האדום, שלו
אני מייחל ארבע פעמים בשנה.
ירח שהוא הכי קרוב לאדמה
שלנו ולכן הוא נראה כה גדול. הפעם, לאחר
33 שנים שוב האדמה חוסמת בגופה את אור השמש לירח הגדול וגורמת לליקוי ירח אדום.
הלילה אני ארקוד את הריקוד הזה שבוער בי מיום שעמדתי על דעתי.
כה מגושם אני בצעדי ריקודי, אך מה לי לדעת את הקצב הנכון, הירח הרי נוטלני בזרועותיו
ומחולל את חיי מולי. הירח הראשון של השנה, גדול ואדום ובוער מול
האדמה, יגאל אותי שוב מבתוליי. בצעקת הפתעה ובהרגשת
רווחה, של טעם השנה החדשה הנישא אליי עם מראהו האדום כדם.
טעמים רבים לו לירח. אני יכול לחוש אותו
בפי ובקצות אצבעותיי. הוא לימד אותי להפוך את רקמותיי מולו.
לחשוף את המקומות הרגישים והכואבים ביותר בי, לפניו ולפיו המנשק והטועם אותי.
נותן לו להשקיעני בתוכו לריקוד שפעם לא ידעתי לחולל, לא ידעתי להביע.
עד שאיני יודע אם הוא בא לענגני או לנגוס את מזון הלילה שלו.
בלילה הזה הירח יביט בי במבט שאין בו אהבה או רחמים.
במבט אשר ישקף את מעיי מול העולם. כל תוכני יוגר ולא
אובך. כל עכבותיי יימסו מול הכוחות שהוא יעניק לי, ישירות
לשורשיי.
ומהיכן אהבתי הזו לירח, מהיכן התרככותי וריקודי מולו?
לפני הרבה שנים, בשנה התשיעית לחיי גיליתי את הסכך לסוכות.
לא, לא את סכך הסוכה. את ענפי העצים שסוככו על הסוכה בביתנו
גילית עוד קודם לכן. גיליתי את אור הירח.
הייתה זו שנה לא קלה שעיוותה את חיי הצעירים ואני התהלכתי בה
אובד מול עולם המבוגרים. כמו היום, מזג האוויר היה אז מעונן וגשום. הסוכה על שלל קישוטיה
נימרטה מהגשם ונראתה עלובה למראה. כזו שלא תוכל לתת בית לארוחת החג. כלכך הרבה עמלנו
עליה. עצים מהנגריה של אבא, שמיכות שאווררנו וקישוטים שעמלנו עליהם ממוצאי יום כיפורים.
הכל ירד לטמיון עם טיפות הגשם שלא מתחשבות.
בימי גשם היה אסור לצאת מהבית. שלא להירטב ולהצטנן חס וחלילה.
בימים כאלה הסתפקנו בחדר המדרגות כמגרש משחקים. לא שהיה לי מה לחפש עם בני השכנים שהיו
כולם מבוגרים ממני. אז עליתי לגג. הגג היה הקומה החמישית של הבית וממנו נשקף נוף שהיה
מעבר לעולם היומיום שלי. מצד אחד אפשר היה לראות את נמל הקישון ואת חלקו הצפוני של
נמל חיפה. ומצד שני את שיפולי הכרמל שלמרגלותיו נשענה שכונת הדר הכרמל.
היה לי שם מחבוא שבניתי לי משאריות של פח גלי ועצים. ישבתי לי
במחבוא הגג שלי מצטופף פנימה ומנסה להתגונן מפני צליפות הגשם. רעש טיפות המים על הפח
הגלי החריש כל מחשבה או תחושת אכזבה על חג הסוכות הרטוב והסוכה שנחרבה. כך ישבתי מתחבק
רק עם תחושת הביחד שלי עם עצמי. בדידות שכזו, שלא ידעתי אז לכנות אותה בשם. עצמתי עיניים
מתמזג לקול תיפוף הטיפות.
מתוך ההמולה של הגשם והשקט שלי עם עצמי טיפסה לה תחושה אחרת.
התחושה הייתה נעימה ולא מוכרת. כאילו מישהו שתמיד רציתי הגיע. ואני רציתי רק את אבא
ואמא. כמובן נבהלתי, כי חשבתי שהם עלו לגג
בכדי לגרור אותי הביתה. פקחתי את עיניי וזינקתי בבהלה החוצה ממקום מחבואי. לא היה אף
אחד על הגג. רק שלוליות גשם גדולות על פני זפת הגג. הן האירו באור גדול וכתום. מימי
לא ראיתי את הגג זורח כך. כמו כוכבים שנמסו והפכו לשלוליות זורחות. הבטתי מסביב לראות
את מקור האור הכתום הזה וגיליתי את הירח. הוא עלה מאופק הכרמל בוקע מתוך העננים, שפינו לו
מקום של כבוד וכיתרו אותו כמלך שבא לברך את החג ואת האנשים המתכוננים לחג.
פעם ראשונה בחיי שזכיתי לראות את זריחת הירח. גדול וכתום במרחק
נגיעה. כאילו מנסה לגלוש אליי לתוך הגג. עמדתי מהופנט מביט בפנים המאירות והמחייכות
שלו. והתחלתי לנוע. לאט לאט. בלי להרגיש. כי אי אפשר לעמוד אדיש מול ירח שכזה או ירח
בכלל. כשהבנתי שאני רוקד עם הירח כבר חשתי תחושת שחרור אדירה. כלכך הרבה השתחרר עם
תנועה ודמעות מתערבבות בגשם שלא פסק. הכל היטשטש מולי ורק הירח ואני אוחזים בלב כבחבל
ורוקדים. אני לא זוכר הרבה, פרט לתחושת השחרור הגדולה והעמוקה.
חבר חדש מצאתי לי לסוכך ולהאיר את דרכי. חבר שלא נמצא כל יום,
אך כשהוא בא הוא תמיד בא בשבילי במלואו. טורח ימים רבים להתמלא בכדי לתת לי את אשר
אני זקוק לו לימים בו הוא לא יהיה לצידי.
כך ארבע פעמים בשנה.
שעת החסד של העננים הסתיימה והם סגרו עליו, מותירים אותי רטוב
ומאושר. באחת, גם הסתיים הגשם.
ירדתי למטה הביתה, התגנבתי בשקט להתנגב היטב. למזלי, לא היה
אף אחד בבית. לאחר שסיימתי להסיר את כתמי חטאיי, ירדתי לחצר. כל בני הבית היו בחצר
מניחים קרטונים על פני אדמת הסוכה ומייבשים את הכיסאות והשולחן. פעם ראשונה ששמחתי
לאכול בסוכה. כי ידעתי שהירח ישוב בלילה ויחבק את כף ידי הקטנה.
אולי גם הערב ייפתחו השמים המעוננים עבורי.
עבור כולנו.
הרי זה ירח של ערב סוכות.
ירח שבא לסוכך.
חג שמח יקיריי עם הרבה אהבה ו- care
רונדה, יולי 2009
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
