לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2010

רוֹקֶדֶת בִּטְנֵךְ


בִּטְנִי מוּל שֶׁלָּךְ

הוֹפֶכֶת שִׁירַת הַיְקוּ -

מִלִּים נִרְעָדוֹת

* * *

 

בִּרְעִידוֹת בֶּטֶן

אַתְּ מְקַלֶּפֶת עָלִים -

סְתָו בְּתוֹךְ בִּטְנִי



זרזיר כֵּף מבריק

נכתב על ידי , 27/10/2010 22:45   בקטגוריות סתיו, אהבה בטיוטות  
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-5/11/2010 12:39
 



בהליכה הזאת - דז'ה ווּ


מקרה הצטרף למקרה.

הנושא החם הוא על הליכה.

שוב הבוקר אנחנו צועדים, קצב ההליכה נקבע תמיד בבוקר.
גמהבוקר קצב של ארבע מרגיע.

וכמו אז, שוב הלכתי היום למרפאה.

 

הבוקר, כמו בהרבה בקרים, יצאתי עם אריה ורוזן לטיול בכדי להרגיע את אותי העצבני.

להשתתק.

אין כמו קצב של ארבע להביא את החמש שבי.

משקיט.

ממלא אותי מראש עד רגלים בשקט.

 

כשחזרתי הביתה ראיתי את האריה הכחול מוכן לצאת.

ענוב ומסורק ומחייך בשקט.

בוא הוא אמר לי, נאחר.

 

לא, חייכתי אליו, התור שלנו נקבע רק לצהריים.

הרופא הרגיל כבר לא יראה אותנו יותר.

הוא נפטר, האיש הטוב כבר לא איתנו.

העבירו אותי מרפאה ונלך לשם בצהרים.

 

וכך היה...

הגענו למרפאה, נמדדתי בתוך ובאמצעות מיני מכשירים ונכנסנו פנימה לרופא.

הרופא לא חייך, אני רק מעט.

האריה הכחול התמקם לו בשקט בפינה, מכודרר ומצפה.

הוא ידע שהיום אני זקוק לו.

מרפאה חדשה ורופא חדש ושוב הסיפור של הפער בין הבדיקות למצבי.

כאילו לא חלפו להם כמה שנים.

 

שוב מחר נצא להליכה.

בקצב של ארבע אחוש איך קצב צעדיי יתגבר ואני אהפוך לקליל.

אחרי שעה כולי אהיה שימחה.

 

אך היום במרפאה אינבי שימחה, שוב שמעתי כי המערכת החיסונית שלי מאותתת שמשהו לאתקין מתחולל בגופי.

כך פתח הרופא הלאמחייך את הדו-שיח.  אותו הפתיח, אפילו אם הטון שונה ויבש מאוד.

הרופא המשיך להסביר לי את המתרחש בכבד שלי, כאילו קרא מאותו ספר רפואה שבו עיין גם הרופא הקודם שלי.

הוא מנה את סימני הרוע מכיס המרה שלי, ואת כל המרכיבים החלבוניים והלא חלבוניים המתריעים בסירנות צורמות על מצב המערכת החיסונית שלי.

ואני שומע ולא מבין ונזכר באותה שיחה ממש לפני שנים.

 

טוב, פלטתי בגרון מאוד יבש, אז מה עושים?

מחכים הוא אמר...

למה???

 

שמה שמתחולל בגופך יופיע - - -

עדיין אין כלום פרט לסימנים הביוכימיים - - -

פרט אליהם, לא רואים כלום...

 

איך זה יכול להיות, כך אני,  שעם השנים עדיין אותם המילים לאותם אינסימפטומים נעלמים?!?

הוא מעלעל בתיק הנפוח משנים של תוצאות של בדיקות וממלמל, נכון נכון... ומוזר מוזר... ואכן אכן...

 

ועד אז?

עד אז אתה תהיה במינימום פעילות.

כלומר, אני נזכר בניסוח שלי של אז, אני אהיה בשמירת הריון של הרעה החולה שאולי שוכנת בגופי?

בדיוק! כך הוא.

 

ואם לא?

אתה תסכן את חייך, הוא אומר לי בחצי חשש.

 

בשקט בשקט פסעתי החוצה חצי נשען על האריה הכחול, ובידי זימון לארבע בדיקות שונות עד ליום שישי הקרוב, ועוד יותר לחודש נובמבר.

 

אותם דיבורים ואותן בדיקות ואותן תוצאות כבר למעלה מחמש שנים.

ואני עדיין צועד ועדיין חוגג (רק לפעמים) עם מנות גלידה מפוארות בקפה אלסקה.

אניודע כי כאשר אשוב בשבוע הבא למרפאה, יהיו שם עוד דיבורים לנסות ולהניא אותי מהליכה.

כי אני עלול לסכן את חיי.

אני כבר לא משיב ולא מתווכח.

עושה כל מצוות רופאים וכל בדיקה, פרט למנוחה שלטעמי אינה נכונה לי.

ממשיך לצעוד ולדווש כל יום.

ומקווה ששוב אחגוג לחיי!

לחיי החגיגה גדולה שמתרחשת כל יום בחיי מחדש.

לחיי יכולתי להמשיך ולצעוד.

הלאה!

נכתב על ידי , 25/10/2010 16:13  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-28/10/2010 20:06
 



בין חגווי הסלע


כבר בתמונה הגדולה הסוחפת של ההרים אנרואה את הכפר מאיר לי מלמטה.

מבטיח.  איזה יופי של קרן מאירה.  נס בהרים.


 

אני מצטרף לעוד כמה שעולים לשביל.  הם ממהרים לכבוש, עולים ונעלמים מעבר לעיקול עם כל האנרגיות שהביאו איתם.  אני נשאר לבד.  לא מנסה לכבוש.  מאט את צעדיי עד שאני מצליח לשמוע את הציפורים.

 

המצלמה על צווארי חובטת קלות את נוכחותה.  מזכירה לי את שיעור האיטיות שהיא הביאה איתה. את הסבלנות ואת השקט.  אנלא יודע לצלם במהירות.  למדתי איתה להאט עד לקצב הנכון.  הקצב שמאפשר להקשיב, פנימה והחוצה ושוב פנימה.

 

איי ערפילי הבוקר עדיין כאן.  אני מאט.  הצוק ממול מבטיח נוכחות של הנשר המקראי.  מטר אחרי מטר, אני סורק את הסלעים הזקופים.  מבעד לעננים נשלחת אל כתפי קרן שמש.  משועשע אני חושב שאני חוסם לצמחים שמאחורי את האור.  זזתי מעט ופניתי להביט אחורה.  שם בחגווי הסלע מאירה סתוונית בקסם של אולפן צילום.

כך גומל  השקט המבורך.


 

אחרכך בבית, גיליתי את הנשרים בין התמונות.  זוג יושב לפתח קינם.

באותו הבוקר הייתי מכוון לשקט ולא ראיתי אותם.

לא תמיד הנשר הגדול, לעיתים הסתוונית הקטנה.

כמה טוב שכך.

נכתב על ידי , 23/10/2010 20:19   בקטגוריות סתיו, צעדים אל אור  
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-29/10/2010 13:07
 



שוב 21 באוקטובר


בין אוקטובר 1973 לנובמבר 1995 עובר חוט סמוי.

זה אינו חוט שניתן לעקוב אחריו מבחינה לוגית.

את החוט הזה יכולים אולי לחוש אלה שעשו את הדרך מ- 1973 ל- 1995.

 

כאילו להדגיש את הקשר, השנה הם באים יומאחריום.  מקצרים את החוט לידי כלום.

לאחד.

 

כלשנה ב-21 באוקטובר, אני חש קרח בעצמותיי.  באותו היום ב- 1973, יצאו חיילי חטיבת גולני לכבוש את מוצב החרמון.

 

55 חיילי גולני נהרגו בפעולה זו ו- 79 חיילים נפצעו.

 

בלתי נתפסים המספרים הלה.

55 הרוגים – כמעט כולם נערים.

צמרמורת וטלטלה מהולה בדמעות.

 

יהי זכר הנופלים ברוך!

ייבדלו לחיים ארוכים ובריאים הפצועים.

 

לזכור.

אנזוכר שחלקם קיוו רק כמה שעות קודם לכן, למנת צ'יפס צה"לי משובח.  השמחה שרעיון הצ'יפס הביא.  ההתגייסות המהירה.  אש וסיר ושמן להרתיח וכולם מקלפים תפוחי אדמה.  מהר, עוד יותר מהר, כאילו המהירות וההצלחה תקבע את תוצאות המלחמה הזו.  כבר שבועיים אנחנו מתגלגלים מקרב לקרב אוספים הרוגים וחובשים פצועים.  השמחה פורצת ממקום האין.  שמחה ביזארית.  מחר או מחרתיים אולי תהיה הפסקת אש.  יבוא קץ למלחמת הזו.  הפתרון אמכן הוא צ'יפס!

 

בוהה אני שט על זיכרונות שהיו רק אתמול והיום לפני 37 שנים.  רואה את  עלם חמודות (זה אני) אשר ממש לפני שיעלה לקרב שבו חייו ישתנו לתמיד (לא, הוא לא ידע), עומד ומפקח על סיר מבעבע עם צ'יפס. כי מה טוב יותר מאותם פלחים מטוגנים ושזופים, לפני אולי יציאה לעוד קרב.  כך באמצע המלחמה, רגע לפני קרב, ציפינו לטעם הזהוב שיגיח מסיר אלומיניום צה"לי חבוט משנים.

 

אני רואה אותו מסתובב כקפיץ דרוך מסביב לסיר ובין חברים, כאלה שיהיו חברים ועוד כאלה שכבר לא יראה יותר. ואז הגיח לו מיג 15 אחד תכול-אפור והתחיל לרסס את עופרת מעיו עלינו. הסיר עם תכולתו היקרה זכה גמהו למנת יתר של עופרת לוהטת והתעופף באוויר מרסס את תכולתו הרותחת לכל עבר. כמה נכוו, כמה נפצעו ומטוסים שלנו הבריחו את הפולש האווירי מהאינלנו סעודה.

 

מאוחר יותר הצטרף עלם למסע אל הקרב.  שם נפצע (כלכך הרבה טמון ומוסתר בשתי מילים ובעלם).  הוא התאושש ובציפורניים של בחור צעיר הצליח לחזור לחיים ולהקים משפחה. חייו זרמו בעצלתיים של נכה ומשתקם מסויט, סטודנט ומין בעל ואבא שכזה.  שיגרה ישראלית של פגוע מלחמה. ויום אחד הם הגיעו. עטופים בצנעה, כדי שלא יפחד. אחד אחד ובאין רואה. באישון לילה היו מעירים אותו דמויות של מלחמה. תמונות של אז. סיוטים קראו להם הרופאים.  הוא ניסה לנשום אוויר רווי טיפות חלב ונחנק, לא מצליח לינוק חיים מהסיוטים.

 

שוב לטיפולים ולתרופות. שוב להיות הזומבי שהיה בשנים שלאחר המלחמה. ושוב להתאהב בצ'יפס. לא, לא להתאהב, להתמכר. לחיות בתוך סיר מבעבע צ'יפס זהוב ומפתה. זרם לו צ'יפס בעורקים. רתח בתוך הסיר ולא הפסיק לנגוס בפריך פריך הזה. כלכך היה ברור עד שהוא לא הבחין וגם הרופאים לא שמו ליבם לקשר בין הצ'יפס ההוא לזה שבהווה. אך כמו באגדות, גמכאן אחד מהרופאים שם לב לזה ובתמימות או שלא, טרח לספר לו ולידע אותו. התוצאה הייתה השמנה נוספת מעבר לכל מידה נאותה. אכל ולא שבע וכמה שאכל רצה עוד ועוד. מחוגי המאזניים לא הפחידו אותו. כלום לא הפחיד אותו. רק הכמיהה הזו לספק את תאוותו ליצורים החומים זהובים האלה.

 

הרופא קלט שהוא מאבד אותו. שהולך הוא לאיבוד בין אצבעות החיים והציע לו להתחיל לבשל. להיכנס למטבח ולנשום בישול. ממש לא חשוב מה, העיקר לנסות ולשבור את ההתמכרות. וכך היה.  הוא התחיל כמובן בצ'יפס. הכין אותם ארוכים ושמנמנים. דקים ופריכים. עם קליפה ובלי. צולל שוב אל תוך אותו סיר אלומיניום שבעבע בתוכו. אל אותו קרב שלא הפסיק ללבות את האש הבוערת. מנסה להשביע את רעבון הצ'יפסים האלה. אלה שלא זכה בהם לפני 37 שנים והותירו בו בור גדול של רעב שהתמלא בזעקות מלחמה. בצרחת המוות של אותו קצין סורי. מתוך המטבח הזה המתחדש שלו עלתה לה שוב הבוגנוויליה. היא דקרה ורתחה ובעבעה, אך הזכירה לו את החיים שנובעים ממנו. הוא נאחז בגבעוליה, חש בקוציה וידע כי החיים ננעצים בו.

 

זה היה הטריגר לשוב לחיים.

ממופרע צ'יפסים הפכתי לתאב חיים.

מחיים בתוך סיר הצ'יפס למדתי לאיטי לשלוט על עוצמת האש המלבה את סיר חיי.

מאז אני לא מפסיק לְאַהֵב אוכל.


נכתב על ידי , 21/10/2010 15:54   בקטגוריות יזכור  
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבא של עמר ב-29/10/2010 13:05
 



יִצְחָק


15 שנים מאותו יום ארור.

אלפי ימים ולילות מתהפכים.

שהם מיליוני שנות אור בין אז להיום.

התפשטות של אין מואצת והולכת.

אולי עד למפץ גדול נוסף.

 

אֲפִלּוּ שֶׁהַיּוֹם

אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא

מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם

 

אֲפִלּוּ שֶׁ

עָקְדוּ אוֹתְךָ

כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ

 

הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה

וּמָחָר?

 

אייל משתרך אחריו מתוך הסבך,

ועדיין לא יודע לבוא במקומו.

 

הוא נושא עדיין, את גופתו.

עייף וכפוף ובוכה.

הוא משׂרך את רגליו ודועך.

מסתיר את עיניו תחת כובע האפילה.

שלא נראה אותו כך.

נכתב על ידי , 19/10/2010 21:05   בקטגוריות יצחק רבין  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-21/10/2010 16:09
 



פָּרַחְתְּ בַּסְּתָו


כְּצִפּוֹר אַתְּ לִי

מְעַטֶּרֶת אֶת הַשַּׁבָּת -

פֶּרַח סְתָו שֶׁלִּי.

 

אֲנִי מְקַנֵּן בָּךְ

עֲטוּף נִצָּן וּפֶרַח -

כְּגֹלֶם אַהֲבָה



מקור חסידה הררי

 

שבת שלום עם אהבה ו- care

נכתב על ידי , 16/10/2010 12:21   בקטגוריות סתיו, רקימת הלב  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/10/2010 21:52
 



טבעות של אור


והשמש הפציעה בחלון מתוך ענני סערה אפלים.

מאירה באדום את האפלה שסביב.



אֲנִי מְגַלֵּף טַבָּעוֹת שֶׁל אוֹר

מִתּוֹךְ אֶצְבְּעוֹתַי

שֶׁאֶתְמוֹל טָבְלוּ בְּעָשָׁן.

*

בנפש חפצה, אסע מחר לחופשה קצרה בת כשבוע.

נכתב על ידי , 7/10/2010 19:45   בקטגוריות סתיו  
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-16/10/2010 23:08
 



הַסְוָאָה


הַיּוֹם הִסְוֵיתִי

כְּאֵב שֶׁל אָז

בִּצְבָעִים שֶׁל סְתָו

 

סְנוּנִית

הִפְנְתָה לִי גַּב -

מָה לָהּ כְּאֵב שֶׁל עַכְשָׁו

בִּצְבָעִים שֶׁל סְתָו?



נכתב על ידי , 6/10/2010 21:35   בקטגוריות נערים בלבן  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-22/10/2010 19:29
 



להמשיך!!


וכך סבא ממשיך הבוקר:

שבוע חדש, פולין והגרמנים כבר מאחורינו.  כמה רעדתי הבוקר.  קר ורטוב באוקראינה.  המקומיים לא אוהבים אותנו וכחיות חושפים שיניים לעומתנו.  ללא הרוסים המגוננים רע ומר היה גורלנו.  אני חייב לעזוב את הקבוצה ולהמשיך לבדי, חסר זהות יהודית.  הַזָּקָן שאיננו לא מפסיק להזכיר לי מי אני ומה הייתי חייב לעשות רק לפני ימים ספורים.  איני מפסיק ללטף את מה שהיה זקני.  המגע מהרהר אותי ומסמן יותר מכל את המהפך, את השבר היהודי שאני חש.  הבדות היא עתה הכיסוי של חיי.  לבוש חיי שהיו נשאר מאחור בבית.  הברכות שהיו מנת חלקה של משפחתי בדורות האחרונים,  ייעלמו כטיח מתקלף ומתכלה.  הנה רק לפני חודש קראנו את פרשת "כי תבוא", פרשת הברכות והקללות.  קיווינו שהרעה המתוארת שם לא תפקוד אותנו, ולא כך היה.  אסון נפל עלינו כאשר מתואר שם.  הברכות התחלפו באחת לקללות רבות, ואנו רק בתחילת הדרך.  עתה אנו חיים את פרק הקללות.  אינני יודע במה חטאנו בבלי דעת.  אך גם אמונה בי יש, שעוד נשוב ונבנה וניבּנה!!

 

הזריחה מתעמעמת והבוקר הקר והלח חודר לעצמותיי.  כך גם המילים מספר דברים פרק כ"ח בפרשת "כי תבוא", הוא פרק הברכות והקללות.  ושם, אותו פסוק שמלווה אותי כלכך הרבה שנים.  פסוק שמשרה קור בעצמותיי, מחשיך את חיי כבר 37 שנים.

 

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

 

סבא ואני נפגשים בתוך מהותה המצמררת של הפוסטראומה.  הגירוש שלו מפחיד הרבה יותר.  אני מצליח להתחבר לסבא דרך המשפך המצמק שאני הייתי בו.  בקלישוּת החיים, בעוד רגע והנשיפה האחרונה עלולה לפזר את החיים לכל עבר.  פוף ונגמר...  ולא!

כי מתוך המקום הזה אפשר לעלות.

להמשיך!!


נכתב על ידי , 3/10/2010 21:10   בקטגוריות בשמה של אימא  
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-7/10/2010 18:37
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)