 כינוי:
בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 8/2005
צפצופים
אני מנפנף בחופשי חודשי מול הנהג והולך אל עבר סוף האוטובוס. בדרך אני נזכר שאני צריך לרדת עוד כמה תחנות, אז אני מתיישב תיכף אחרי הדלת האחורית ליד החלון ומפזר את עצמי על שני המושבים, שאף אחד לא יפריע.
האוטובוס בקושי זז. זו השעה שכולם יוצאים והתנועה צפופה, מלאה בצפצופים. כולם עצבניים. הקטנועים עוקפים את כולם בזיגזג. האנשים מסביבי - כל אחד עסוק בעצמו, לאף אחד לא איכפת שהאוטובוס מתנהל לו באיטיות. אנחנו מתקרבים לתחנה הבאה ואנשים נערכים לצאת.
פתאום אני שומע צפצוף מוכר. אני מסתכל מסביב, אבל אף אחד לא מגיב. מאחורי יושב חייל, אני רוצה לשאול אותו ומתבייש. "איזה צפצוף בראש שלך?". אחרי כמה ביפים, אני גם מזהה את הצפצוף. זה השעון המעורר של הנסיכה שלי.
זה היה השעון הכי מעצבן ששמעתי בחיים. אין לי מושג למה היא כל כך אהבה אותו. הוא היה מתחיל מיד בצפצופים נוראיים, במין ניגון כזה של "נו, נו, נו, נו, תקום, נו, נו". הוא היה נכנס לי לחלומות ומטלטל אותי. והיא, היא הייתה לוקחת את הזמן, להתעורר, להתמתח, להתיישב ורק אז לכבות את השעון.
ניסיתי לשכנע אותה להשתמש בסלולרי שלי, אבל זה לא עזר. אמרתי לה שאין מצב שאני עובר לגור איתה עם השעון הזה והיא אמרה לי שלא צריך. אולי אז כבר הייתי צריך להבין מה צפוי לנו. מה צפוי לי.
אני מתעורר בבהלה כשהדלת של האוטובוס נפתחת לפניי והאנשים מתחילים לרדת. אני קולט שהצפצוף בכלל בא מרכב מקושט שעומד מימין לאוטובוס. הנהג עצבני ומצפצף כל הזמן. נראה שהם מאחרים לחתונה. עכשיו הוא צועק על האנשים שיורדים מהאוטובוס ועוברים לפניו אל המדרכה. הוא צועק שיתנו לו לעבור, אבל הם מתעלמים.
הנהג נוסע קצת לאחור משום מה. העין שלי נמשכת לשמלה הלבנה שמעטרת את המושב האחורי ושם אני רואה אותה והלב שלי צונח. היא יושבת לה שם בשמלת כלה, הנסיכה שלי. הפנים שלה מודאגות והיא מסתכלת כל הזמן החוצה. היא נראית בדיוק כמו שאני זוכר אותה, יפה ומתוקה. המוח שלי זורק לי איזה פרט מידע, מישהו שאמר לי שיש לה חבר כבר הרבה זמן, אבל לזה לא ציפיתי.
המבט שלה עובר על פני האוטובוס, אבל היא לא רואה אותי. היא מאופרת מאוד בעדינות והיא יפה כל כך. כל הזמן אמרתי לה שהיא לא צריכה איפור, שהיא הכי יפה נטורל. מעניין אם היא זוכרת.
הרכב ממשיך לנסוע לאחור. אולי אנחנו כבר נוסעים קדימה? אני מזנק מהמקום, המדרגות ריקות מאנשים והדלת כמעט נסגרת. אני עוד מספיק לקלוט את הרכב מתרחק ואני קופץ החוצה, אל הכביש. דווקא באותו רגע, הרכב מזנק קדימה. הפגוש גורם לרגל שלי לעשות תנועה בלתי אפשרית, אני שומע צליל של עץ נשבר והפנים שלי צוללות קדימה, לעבר סרט ורוד שמתוח על מכסה המנוע. האף שלי נכנס ישר אל תוך סידור קטן ויפה של שלושה פרחים.
שוב השעון המעורר שלה. אני מנסה לקום ולכבות אותו, לדלג מעליה ולשבור את היצור הזה, אבל הגוף לא זז לי. אני מנסה לפקוח את העיניים ולא מצליח. השעון נמוג ומתחלף בצליל אחר, אני שומע את פעימות הלב שלי בביפים אלקטרוניים. הנסיכה שלי מדברת, לא אליי. היא רבה עם מישהו. אני שומע את טון הדיבור שלה, אני לא מצליח להבחין במילים.
אני רוצה לראות אותה ולא יכול. רוצה להגיד לה משהו ושום דבר לא מתפקד אצלי. אני קולט אותה אומרת "אין לך לב" למישהו ואני רוצה לומר לה משפט אחד קצר ולא מצליח. השעון המעורר שלה מתחיל שוב להטריף לי את השכל. רגע לפני שאני נמוג לערפל שלי, אני אומר לה שגם לי אין לב, לא מאז שהיא לקחה לי אותו. אני לא יודע אם המילים שלי נהגו בקול, אני לא יודע אם היא שמעה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
