|
דע את היריב |
כינוי:
בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אפריל 2006
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | | |
| 4/2006
שנשחק במחבואים?
בסדר, אני מכיר בהישגים הקולנועיים של הסרט הזה, אני לא אומר שלא. הוא סרט מיוחד, השוטים הארוכים והשקטים שלו אפקטיביים ומכניסים לאוירה הנכונה. אני אפילו מוכן לקבל את ההצטברות של הסצינות לסרט ארוך מדי, מתיש אפילו, בטח בלי הפסקה. אבל הלכו פה רחוק עם הקטע של ה"אין פיתרון". הרבה שאלות נזרקו לאויר, כמו בסרט מתח טוב, אבל לא קיבלנו תשובה אחת. כלום.
הסרט מספר את סיפורם של זוג בורגני שמתחיל לקבל קלטות וידאו שמתעדות אותו. מישהו אורב להם מחוץ לבית ומצלם אותם יוצאים ונכנסים. זו נקודת מוצא מצויינת לסרט מתח והשימוש בסרטי וידאו שמשתלבים בתוך הסרט הוא מוצלח, כי הקהל מסתכל על אותם סרטים והשאלות שמתעוררות בו הן אותן שאלות שמעלים גיבורי הסרט.
בסופו של דבר, נראה כאילו הסרט נועד רק לזעוק את זעקתם של המיעוטים בצרפת ולהציג את ההתנכלות להם. הדרך לשווק את זה היא במעטפת של סרט מתח מדומה. בסוף הסרט, אתם מגלים שהמתח הוא רק אמצעי למשוך אתכם לסיפור. לא קיבלתם תשובות, כי זו ממילא לא הייתה המטרה פה. זה לא סרט מתח, זה סרט חברתי. סבבה, אבל הקהל יוצא מרומה.
אם אתם בכל זאת הולכים: בסצינה האחרונה, תסתכלו בצד שמאל למטה. בלי זה, לא תבינו כלום. גם אם תראו מה קורה שם, לא תבינו הרבה, אבל לפחות לא תשארו לשבת כמו כל הקהל ותמצמצו ממושכות.
| |
|