היא מהלכת לאורכו של הרחוב הצר,אותו היא מכירה כמו את כף ידה.

ילדים קטנים מטופפים את רגליהן הקטנות על המדרכה, נוהרים אל בית הספר שנמצא ממש מעבר לכביש.

צפירת מכוניות בלתי פוסקת מהדהדת באוזניה.

השעות המוקדמות וחוסר הסבלנות של נהגי ישראל,יוצרים שיירה אין סופית של מכוניות דחוסות אחת אחרי השנייה כמו בקופסת סרדינים.

מכונית אחת עוצרת לידה,ומתוכה נזרקת לעברה איזו הערה מתחכמת, על זה שבחורות יפות כמוהה לא צריכות להסתובב כך בין העשן והפיח של המכוניות, כי תתלכלך להן השמלה.

בכל יום רגיל היא הייתה מעקמת את פניה ומסתלקת משם מהר,אך היום היא רק מצחקקת וממשיכה בדרכה.

היא רואה את הבניין ממולה.

לכל אדם אחר הוא יראה כאפרורי וסתמי למדי,

אך עבורה הוא מעון נבכי נשמתה.

היא הגיעה אליו לפני כארבע שנים-מסוגרת,אטומה ומנוילנת בתוך עצמה.

היא ישבה על הכיסא הזה,נראתה כה שברירית ודהויה.

לקחה חצי שנה שלמה עד שהוציאה מילה מפה. חצי נוסף עד שדבריה קיבלו משמעות.

המעטפת החונקת שסגרה אותה,החלה מתפוררת עד שנשאר ממנה לא יותר מזיכרון מר.

היא למדה לפקוח את עיניה בפעם הראשונה מזה שנים,

והחליטה להשאיר את ההרעבות ומערבולת הטרוף מאחוריה.

היא צועדת על המדרכה בפסיעות קטנטנות,

מנסה להשאיר את הזמן במקום ולנצור מראות וצלילים החגים סביבה.

מטפסת במדרגות,פותחת את הדלת בחיוך.

כולם כבר מזהים את פניה.

על אף שבמהלך השנים השתנה ארשת פניה לגמריי, ועיניה נראו זוהרות וברקו באור שונה ומיוחד מתמיד.

היא מחכה בחדר ההמתנה,מביטה במחוגי השעון מטיילים להם מדקה לדקה.

ואז היא מגיעה.

הבחורה שהצליחה לראות דרכה,ולהיות לה כמורת דרך אל ההשלמה העצמית

והאושר הפנימי שחיפשה כלכך הרבה שנים.

היא מחייכת ומתנצלת על האיחור. יש לה חיוך שתמיד מאיר את החדר כולו ומצליח לסלק את כל השדים.

הן יושבות להן בחדר הקבוע שלהן,

זה שעל קירותיו פרושים ציורי העצים והציפורים.

היא תמיד מביטה ומדמיינת שהן פורצות מתוך הקירות ועפות להן דרך החלון, משתכשכות בקרני השמש החמימות ונושמות את אויר החופש.

היא לוקחת שאיפה עמוקה, חיוכה מתמתח מאוזן לאוזן.

היא חשה את החופש הפנימי שלה מחמם אותה מבפנים.