עכשיו לילה. אני עייפה. עיניי נעצמות בכבדות.
אני מרגישה כאילו אני נבלעת. כאילו כבר אין לי מקום.
אך זה מוזר לי כעת. אני יותר תלותית.
פעם הייתי אחרת. פעם אהבת את עצמי יותר.
פעם לא הפריע לי להרגיש מנוכרת.
עכשיו זה כן.
זה לא גורם לי לעצב. זה לא גורם לי לדיכאון.
להפך אני מרגישה חופשית עכשיו יותר מתמיד.
מרגישה עצמאות מסויימת מהעובדה שנוטשים אותי.
אפעם לא בטחתי באנשים. גם עכשיו אני לא בוטחת.
אני אפילו לא בוטחת בעצמי שאני אהיה שם בשבילי.
אני רוצה לדעת מה זה לישון ולא להתעורר.
מצד שני אני מאוד רוצה להתעורר.
נהייתי בתאדם מגעילה.. אני כבר לא ממש אוהבת את עצמי.
אני מרגישה מתנשאת. האגו שלי גובר על חושיי הנכונים.
אני לא בטוחה מה גורם לו לגדול. זה לא שיש מי שייפתח אותו.
ואולי אחרי הכל אני מתחילה להבין שאני שווה קצת יותר.
שאני מצחיקה, חברותית, חכמה, יפה(בדרכיי המיוחדות..חח)
ואולי אני בסה"כ מתבגרת שרוצה להרגיש קצת ביצ'ית.
כל חיי הייתי ילדה שקטה וחמודה-תאמינו לי זה לא הביא אותי לשום מקום.
אז אולי עדיף להיות מגעיל, דוחה, בן אדם ממש חרא
בשביל שיראו שהוא קיים.
אבל לא אכפת לי לא להראות, להפך אני אוהבת להיות בלתי נראת.
אבל אולי אני בכל מקרה מפחת להעלם לגמרי?!
טוב סיימתי עם החפירה ללילה זה, ובטח גם לחצי שנה הקרובה..
מחר בבוקר(צהרים או ערב) אני אתעורר ולא הבין על מה אני מדברת בכלל
כי שוב האגו ייקח שליטה על חיי ויהפוך אותי לאני "האמיתי"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
