יום חמישי חגגתי לי 18 שנה ... כן כן אני 18 שנה יותר מידי חייה בעולם ...

לא יודעת למה זה עלה לי היום ... לא יודעת למה כול המצב רוח שלי מהשמחה החלקית שהייתה עלי בימים האחרונים ... נהייתה עצם כבד ... עצב שהרבה זמן לא חוויתי ..

אני חייה לי 18 שנה ... פאקינג 18 שנה!! ומה השגתי לי בחיים האלו ? מה ? כול כך הרבה עצב עברו עלי ב18 שנה האלו ... עצב שחלק יבינו וחלק לא בזה אני בטוחה.

לא אני לא יכולה לומר שהייתה לי ילדות מאושר . נכון היה לי גג מעל הראש והורים שאוהבים אותי יותר מכול אבל היו דברים שהיו חסרים לי כמו חברים ... אנשים שבאמת יהיה להם אכפת אם אני באה לבית ספר או סתם עצובה. אנשים שלא ירצו רק לפגוע אנשים שבאמת יאהבו אותי.

רציתי סביבי אנשים שלא ירצו לפגוע בי , שלא יתנו לאף אחד לפגוע בי. שיבינו את השתיקות שלי ולפעמים שיכלו להימשך ימים על גבי ימים , שיבינו את הבריחות שלי מהכיתה , ואולי שיבינו את הרצון שלי לעלם מהכול. אלו הם אותם דברים קטנים שרציתי ביסודי

עברתי מקיף ניסיתי להתחיל במקום אחר ... ברחתי מהם .. רחוק כמה שיכולתי לברוח... אותה תקופה של תחילת התיכון ... הייתה תקופה קשה בבית מכול מיני בחינות, הריבים בין ההורים לא הפסיקו (לא שעכשיו הם הופסקו) ... רציתי לברוח לאיזו פינה אך לא מצאתי מקום כלשהו ... אני זוכרת שאותה תקופה התחלתי לכתוב ... לא היה לי אינרטרנט (עד היום המדהים בחופש בין ח ל ט בו אחי החזיר את האינטרנט הביתה D:) ... ניסיתי לשכוח את היסודי ולהכיר את אלו שהיו מסביבי ... אלו שלמדו איתי באותה הכיתה ... אלו שלא הכירו את הילדה שהייתה נעלמת כול הפסקה ביסודי ... זאת שתמיד הייתה בורחת ... בשנים הראשונות זה לא ממש הצליח ... התרגלתי להיות לבד ... את השקט הזה בו אני בוחרת מה לעשות , בו אין את הויכוחים על דברים מטומטמים של אותו הגיל שכעכשיו אני רואה שכן היו חסרים לי ... הכתיבה שלי השתפרה מאז ... וכשאני קוראת את היצירות שכתבתי אז לפעמים אני לא מאמינה שאני כתבתי את זה השנים עברו ... ודווקא הכרתי כמה חברות מהבית ספר שלי ... שאני שמחה שהכרתי ... והתחלתי בגיל מסויים ללמוד איך מתנהגים בחברה ... מה שכולכם למדו ביסודי אני למדתי רק בשלוש שנים האחרונות שלי בתיכון... למרות שלפעמים זה לא היה לי קל בכלל ... וכיום אם אני אשב בחברה עם אנשים ... אני עדין מסוגלת לקום וללכת להתרחק לכמה דקות לשקט הפרטי שלי לבדידות שלי הרחק מהלחץ שכולם מצפים ממני להיות משהו ...להבין שזה לא שהם מצפים ... זה אני שמצפה מעצמי ...

לא... לא הייתה לי ילדות קלה ... ואין לי עכשיו חיים שכולם רק דבש ... חוויתי כול כך הרבה אכזבות בזמן האחרון ... אלו שחשבתי שהן חברות שלי התגלו כנבלות ואלו שחשבתי שונאות אותי התגלו כאלו אשר באמת רוצות בטובתי ושאולי גם אכפת להן שאותה דמעה יורדת במורד עיניי ...

כול כך הרבה מילים יש לי להגיד על זה שאני בת 18 ועל כול יום בחיים שבו עברתי שאני זוכרת ... וכמה חבל שמעט מהימים שאני זוכרת הם ימים מאושרים ... אולי ... אולי אני אכתוב עוד כמה פוסטים בזמן הקרוב על העניין... כי פה לא כתבתי על האהבה ... לא כתבתי על מה שעברתי עם ההורים ב18 השנים האלו... לא כתבתי על השטויות שעשיתי בזמן הזה ....

 כול כך הרבה מילים ... שאת חלקן עוד קשה לי לבטא ...

אני הולכת לפרסם את הפוסט הזה למרות שאני יודעת שהרבה אנשים שאני מכירה קוראים את הבלוגים (זה יתפרסם גם בישרא) בתקווה שלא תשפטו אותי לא עכשיו ולא בעתיד ... כי הסיכוי שתדעו את כול האמת יורד אפסי ... כי אני עוד לא מוכנה להשלים עם כול האמת

אז שבוע טוב אנשים

לילו