סליחה שנעלמתי.
החיים שלי נכנסנו למן סחרור שלילי בשבועות האחרונים וקשה לי לגרור את עצמי החוצה. המשקל לא זז החיים שלי נעלמו כלא היו ונוצר מן ואקום מתמשך שלא נראה שיש לו סוף.
לפני שלושה חודשים התחלתי עבודה חדשה ובעקבותיה מעבר מהצפון למרכז, דירה חדשה, משכורת, חיים חדשים. אבל עם העבודה בא הלחץ ואני עובדת 12 שעות ביום, חוזרת הביתה מותשת ובד"כ עד השעה 22:00 כבר נרדמת עם הבגדים מול הטלוויזיה, קמה בבוקר לעוד יום עבודה וחוזר חלילה. לאחרונה אני שואלת את עצמי אם זו באמת סוג העבודה שייחלתי לה והתשובה הבלתי נמנעת היא שזה מה שאני יודעת לעשות, וכדאי לי מאוד ללמוד להתמודד עם הלחץ כי זה או זה או מלצרית בבית הקפה מתחת לבית.
עם כל זה לפני שבועיים נפגשתי עם חבר שלי לשעבר. נפרדנו לפני שנה וחצי, מאז נסעתי לטיול והמשכתי בחיים והוא כנראה נשאר תקוע באותה נקודת זמן בו אני מרכז החיים שלו ואין שום סיכוי לאף בחורה למלא את מקומי המיתולוגי. שטויות. לאחרונה אנחנו נפגשים יותר ויותר כשאני רואה ויודעת שהוא מחזיק את עצמו מלנשק או לחבק אותי, כשהוא נושך את השפה בכל פעם שאני מסתרקת או מדליקה סיגריה ובאופן כללי בוהה באוויר במחשבות של מה אם.
לפני שבועיים הוא הציע לי נישואין. זה בא לי לא כל כך בהפתעה כי זה פחות או יותר הניסיון האחרון מיני רבים לנסות ולשכנע אותי לחזור אליו אבל עם התשובה השלילית כמובן הציפו אותי תמונות של החיים שלעולם לא יהיו לי, של בעל אוהב, ילדים, בית, קריירה ובעיקר בן זוג מושלם שלעולם לא יהיה לי שוב. אל תטעו, הוא אומנם החבר הכי טוב שלי והאדם שמכיר אותי הכי עמוק, אבל אני לא נמשכת אליו יותר ואין לי שום כוונה או יכולת להיות הבת-זוג שלו.
ולמרות הכל, מצאתי את עצמי עומדת באותה צומת דרכים בה ניצבות רב בנות ה-25-30 שאני מכירה ועשיתי את הבחירה. ככה בדיוק אנשים אחרים מתחתנים ואני לא. ומה שהכאיב לי יותר מכל היה שעומד מולי בחור עם טבעת שאוהב אותי ורוצה אותי, ואצלי בראש עובדת המתמטיקה הזאת. מה קרה ללב האוהב שלי? למה אני לא מסוגלת להרגיש יותר. זה הפך לי את הקרביים. מאותו רגע הוא יצא לי מהחיים, אחרי 6 שנים שאנחנו מכירים - כידידים, כבני זוג, כחברים טובים. לא משנה איך אני אסתכל על זה הוא יצא ללא שוב.
לפני חודש החברה הכי טובה שלי נסעה לסין לשנה. היינו שתינו באותה נקודה אחרי הטיול והיא עשתה את הבחירה שלה. אני מצאתי עבודה ודירה והיא ארזה מזוודה ונסעה. אני מאוד שמחה ומפרגנת, אבל זה רק הוסיף ומוסיף לוואקום שנפער בחיים שלי. את החלל הריק מחברים ממלאת העבודה ויש לציין שזה מאוד לא מספק. אני מרגישה כמו עכבר מעבדה על גלגל, והימים הארוכים והלילות הנעלמים גורמים לי להרגיש כאילו אני חיה ביום אחד ארוך מתמשך ואינסופי.
מצאתי לעצמי יזיז חדש. אחרי שעברתי את הנקודה בה הבנתי שהוא non-boyfriend-material הרשיתי לעצמי להינות מסופי שבוע של סקס נטולי טלפונים של אחרי. אני כנראה מתנוונת מבחינה רגשית אם אני מסוגלת לשכב איתו אבל לא להתנשק אפילו פעם אחת. האמת היא שגם לא מפריע לי איך אני נראית איתו. מצידי שיחשוב שאני שמנה, זה באמת לא מזיז לי, הוא ממלא את החורים בתחתית הנפש שלי שלא שמורים יותר לאף אחד.
אני לא יורדת יותר במשקל. אוכלת 1000 קלוריות ביום ולא מצליחה לרדת מתחת ל-76. אף אחד גם לא אומר לי כלום על איך שאני נראית וזה מבאס אותי עוד יותר. אבל מי יגיד לי משהו על 5 קילו? לא רואים את זה בכלל כשאת ככ שמנה. אחרי התלבטויות רבות הצבתי לעצמי משקל יעד של 59 ואני רוצה להגיע אליו בכל מחיר. אחכ כבר נראה לגבי 52 אבל אני פאסימית, במיוחד בגלל ההתפתחויות, או חוסר התפתחויות האחרונות.
אחותי הקטנה התחילה ללמוד במכללה ממש קרוב אלי והיא מבלה את רב הזמן שלה אצלי. מצד אחד היא בטראומה של מעבר דירה ראשון (אני בגילה כבר גרתי 6 שנים מחוץ לבית..) אבל מצד שני אני כל כך חסרת שמחת חיים לאחרונה, שאין לי שום יכולת לבדר אותה. חוצמזה אני צריכה לאכול יותר איתה, ולא יכולה להקיא. אני לא מאשימה אותה אבל זה רק מחזק את התחושה שלאחרונה החיים שלי כבר לא בשליטתי. אני חייבת שינוי.
יש לי חלומות רעים על תאונת דרכים. לפחות כל לילה שני אני חולמת על תאונות קשות, על חדרי ניתוח ואמבולנסים, וזה לא עוזר. אולי אם תהיה לי תאונה החיים שלי יתהפכו ככ שאני אלמד להעריך את מה שיש לי? אולי אז אני לא אוכל לאכול ואאלץ לרדת במשקל? בחיי לפעמים אני מאחלת לעצמי מחלה קשה רק כדי לחטוף איזה הלם לפנים ולצאת מהאדישות והדכאון האפרורי והלא מוסבר שנקלעתי אליו לאחרונה. פעם הייתי בדיכאון אמיתי. זה לא זה, אני עדין לא שם. אבל אני רואה לאן זה הולך.
סליחה על הפאסימיות אבל זאת הסיבה שלא כתבתי, קשה לי לבטא במילים את מה שקורה לי בראש ובחיים,
אני קוראת את התגובות כל הזמן ומשתדלת לעקוב אחרי הבלוגים עד כמה שאפשר.
אוהבת,
שירז
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירז*