התיאוריה של פיאז'ה דנה בהתפתחות השכלית (הקוגניטיבית). העיקרון הכללי המרכזי שלה הוא האיזון (שיווי המשקל), וההתפתחות שלנו היא התקדמות לקראת איזון.

שיווי המשקל מושג, כאשר יש התאמה בין הגירויים לבין עולם הידע, אלא שכפי שאנחנו יודעים, האיזון לעולם אינו מושג. הרצון והצורך לאיזון נעשים בעזרת שני מנגנונים: הטמעה והתאמה.

עוד טוען פיאז'ה כי הידע שלנו על העולם מאורגן במוח במבנים קוגניטיביים, שנקראים סכמות.

אם כן, הנחות היסוד והמונחים המרכזיים בתיאוריה של פיאז'ה הם: סכמות, הטמעה והתאמה.

סכמות

סכמה היא יחידה בסיסית - חזותית, התנהגותית, אקוסטית או סמנטית - של ידע העולם. ידע זה מכתיב לנו את דרך ההסתכלות על העולם ומנחה אותנו כיצד להגיב לגירוי מסוים.

באמצעות הסכמה אנו מעבדים את המידע הנקלט, בצורות שונות של עיבוד מידע: תפיסה, זכירה, למידה, פירוש וכדומה.

תהליכי הטמעה והתאמה

הטמעה והתאמה הם תהליכים, שאנו מתייחסים באמצעותם אל הגירויים בסביבתנו.

הטמעה

בתהליך ההטמעה הגירויים החדשים נקלטים בתוך הגירויים הישנים. במילים אחרות: אנו תופסים את הגירויים ומתייחסים אליהם בהתאם לידע שיש לנו על הגירויים. כך גם ילדים מטמיעים (מכניסים) גירויים לא מוכרים בסביבה אל תוך הסכמות שלהם ומתנהגים אל הגירויים האלה בהתאם למבנים המחשבתיים שלהם (בתוך הסכמות שקיימות אצלם).

דוגמה - כדור: לתינוק בן שנה יש סכמה של כדור: הוא עגול, אפשר לגלגל אותו על הרצפה ואפשר גם לכדרר אותו, לזרוק, לתפוס וכדומה. נוסף על כך: הגודל שלו בינוני, והוא עשוי פלסטיק. כאשר הפעוט שלנו ייתקל, לראשונה בחייו, בכדורגל או בכדור טניס או פינג פונג, הוא יטמיע את הגירוי בתוך הסכמה של כדור. כלומר: הוא יתייחס לכדור הפינג פונג ויתנהג אליו כמו שעשה אל הכדור שהכיר קודם.

התאמה

במקרים רבים לצורך ההתקדמות אל האיזון עלינו לשנות את הסכמות (את המבנים המחשבתיים), כדי שיתאימו לסביבה. לשם כך אנו מבצעים התאמה.

התאמה היא שינוי הסכמות והתאמתן לידע שיש לנו ואף לניסיון שרכשנו. שינוי זה מרחיב את מאגר הידע שלנו ומגדיל אותו.

דוגמה - כדור (המשך): אם ייתקל הפעוט שלנו בחרוז עץ, הוא יגלה כי גם הוא עגול, אפשר לגלגל אותו על הארץ, הוא מופיע בגדלים שונים, אך... אין אפשרות לכדרר אותו. לעומת זאת, אפשר להשחיל אותו על חוט ולעשות מחרוזת. כאן יש צורך בהתאמה.

ההתפתחות בשלב הסנסורי-מוטורי

הסכמות הסנסוריות-מוטוריות משתנות ומתרחבות בעזרת תהליכי הטמעה והתאמה. אם בתחילת החיים התגובות של התינוקות הן רפלקסיביות, בהדרגה הן נעשות רצוניות, מכוונות למטרה מסוימת.

ייצוגים פנימיים ותפקוד סמלי בתחילת החיים לתינוקות אין יכולת לזכור חפצים, לאחר שנעלמו מטווח הראייה. יתר על כן, גם אם נסתיר מתינוקות צעצוע אהוב מאוד, הם לא ינסו לחפש אותו. מבחינתם, הצעצוע אינו קיים, כשהוא אינו נראה. רק בסיומו של השלב יש לילדים יכולת ליצור בדמיון ייצוג או דימוי של החפץ האבוד. צורות ההופעה של הגירוי במוחם של ילדים נקראות: ייצוגים פנימיים. התפתחות הייצוגים הפנימיים חשובה, שכן לא תיתכן חשיבה ללא ייצוגים פנימיים.

יכולת זאת מכונה על-ידי פיאז'ה תפקוד סמלי. התפקוד הסמלי מאפשר את הופעתן של שתי תופעות: קביעות העצם וחיקוי.

קביעות העצם במהלך השלב התינוקות לומדים כי חפצים ממשיכים להתקיים, גם כאשר אין הם נמצאים בטווח הקליטה החושית. קביעות העצם משמעה שקיומו של עצם מסוים ממשיך לאורך זמן, קבוע, גם אם אין הוא נתפס באמצעות החושים.תהליך זה מתפתח בהדרגה.

דוגמה: בתחילת השלב הדובי האהוב מתקיים, רק כאשר הוא בטווח החושי של התינוק. מה שלא בטווח זה - אינו קיים. במהלך השלב התינוק כבר יודע כי גם אם הדובי אינו נראה, הוא קיים, צבעו חום, אפו שחור וגופו הפרוותי רך למגע. לקראת סוף השלב התינוק לומד לקשר בין הפעולות שלו (האמצעים) לבין תוצאות הפעולות שלו (מטרה). למשל: הוא זורק את הדובי, וכשאמו מחזירה לו את הדובי, הוא זורק אותו שוב. כלומר - הוא מקשר בין אמצעי לבין מטרה.

חיקוי כאמור, תופעה נוספת, המעידה על התפתחותם של הייצוגים הפנימיים, היא החיקוי. חשוב לזכור כי כל למידה של התינוק היא באמצעות פעילות גומלין עם הסביבה. למידה זאת נעשית בשיטת ניסוי וטעייה וגם בעזרת חיקוי הסביבה. פעולת החיקוי חשובה ביותר. היא מתרחשת בשלבים, והתינוקות מייצגים את השלבים על-פי סדר התרחשותם. יכולתם של תינוקות לבצע את ההתנהגות, גם כשהמודל לחיקוי אינו נמצא בקרבתם, מעידה שההתנהגות אכן הוצפנה ומיוצגת במוחם.

כפי שאתם רואים בתרשים, השלב הקדם-אופרציונאלי הוא שלב ארוך במיוחד. קשה מאד לאפיין תינוקות בגיל שנתיים וילדים בגיל 7 באותו השלב. אמנם לתינוקות יש כבר קביעות עצם ותפקוד סמלי, אך עדיין אין להם מושגים מגובשים על העולם לעומת הילדים בתת-השלב הבא.

בתחילת השלב ההתפתחות העיקרית היא רכישת השפה. במהלך השלב, בערך מגיל 4, המושגים של הילדים כבר מגובשים יותר, ובכל זאת חשיבתם אינה הגיונית כחשיבת הילדים בגיל בית-הספר. מסיבות אלה חילק פיאז'ה את השלב האופרציונאלי לשניים:

א. החלק הראשון - השלב הקדם מושגי תחילתו עם סיום השלב הסנסורי-מוטורי וסיומו בגיל 4 לערך.

ב. החלק השני - השלב האינטואיטיבי מתרחש מגיל 4 ועד גיל 7.

השלב הקדם-מושגי

בשלב הקדם-מושגי (גיל 1.5 עד 4) ילדים מאופיינים בתופעות אלה: העדר יכולת מיון, אגוצנטריות, הנפשה (אנימיזם) וחשיבה טרנסדוקטיבית.

העדר יכולת מיון שם השלב (קדם-מושגי) מרמז כי בגיל זה הילדים אמנם התחילו לרכוש שפה, וכי אוצר המילים שלהם גדל מיום ליום, אך המושגים עדיין בהתהוות ואינם מגובשים. הילדים אינם מסוגלים למיין תכונות משותפות לכל קבוצה (כל איש, בוגר, גבוה הוא אבא. אחר כך: כל איש בוגר, גבוה הוא דוד).

בראשית השלב הקדם-מושגי המיון מבוסס על חוויות אישיות ולא על המאפיינים המשותפים לכלל העצמים הכלולים במושג. בשלב הזה ילדים מסוגלים לקבץ לקבוצה רק עצמים דומים זה לזה. הם יקבצו חישוק, צלחת ובייגלה לקבוצה אחת, ולא יכללו בה את המזלג, את פרוסת הלחם ואת הכדור. אחד ההסברים לקשיים במיון הוא שכדי שהילדים יוכל למיין, עליהם להיות מסוגלים לבצע תהליכי הבחנה במקביל לתהליכי הכללה.

אגוצנטריות פיאז'ה טוען כי בשלב הקדם-מושגי החשיבה היא גם אגוצנטרית, כלומר - ילדים חושבים מנקודת המבט שלהם בלבד. למשל, על השאלה "מדוע יורד גשם?", התשובה, המעידה על חשיבה אגוצנטרית, יכולה להיות: "כי אימא קנתה לי מגפיים!". בגיל זה ילדים חושבים כי העולם נוצר אך ורק כדי לספק את צורכיהם האישיים. (אנחנו, לעומת זאת, רק חולמים על כך, אבל יודעים שזה רק חלום...)

הנפשה (אנימיזם) אפיון נוסף של החשיבה הקדם מושגית היא תופעת ההנפשה (אנימיזם) - הענקת רוח חיים, תודעה, רצון ומחשבה לגירויים דוממים. למשל: ילדים חושבים כי גם עצמים הם יצורים חיים (עייפה בובה זהבה, ועייף מאוד הדוב...).

פיאז'ה טוען כי ההנפשה מביעה הטמעה, שכן היא מעוותת את העולם לתוך סכמות קיימות. דוגמה: ילדים ישכיבו את הבובה זהבה לישון, כפי שמשכיבים אותם. חשוב לציין כי תופעת ההנפשה, המתחילה כבר בשלב הקדם-אופרציונלי, נמשכת, למעשה, עד שלב האופרציות הקונקרטיות (גיל 10), כאשר בתחילת השלב הילדים מעניקים רוח חיים, תודעה וכדומה, לכל הגירויים. לקראת גיל 10, לערך, משתחררים בהדרגה מההנפשה, אך מוסיפים להעניק רוח חיים ותודעה לבעלי-חיים בלבד.

חשיבה טרנסדוקטיבית בשלב הקדם-מושגי חשיבה טרנסדוקטיבית בולטת בחשיבתם של הילדים - הם יוצרים קשר בין שתי תופעות המתרחשות באותו הזמן, גם אם אין ביניהן כל קשר סיבתי. דוגמה: תופעה מספר 1: אימא קנתה אתמול מגפיים. תופעה מספר 2: היום יורד גשם. מסקנת הילד: יורד גשם, כי אימא קנתה מגפיים...

השלב האינטואיטיבי

בתת שלב זה של השלב הקדם-אופרציונאלי, כמו בתת השלב הקדם-מושגי, החשיבה עדיין אינה הגיונית, אם כי המושגים מגובשים יותר. בטווח גילים זה החשיבה של הילדים היא על-פי ההתרשמות הסובייקטיבית שלהם ולא על-פי ההיגיון. לכן השלב קרוי שלב החשיבה האינטואיטיבית (במובן של תחושות סובייקטיביות).

המאפיין הבולט בתת שלב זה הוא הקושי של הילדים לבצע מטלות שימור למיניהן. יכולת שימור היא היכולת להבין כי גם אם יתרחש שינוי כלשהו בגירוי, זהו אותו הגירוי. בתת השלב האינטואטיבי, ילדים מתקשים לבצע מטלות שימור בשל העדר הפיכות וריכוזיות.

הפיכות וריכוזיות עקרון ההפיכות הוא היכולת להחזיר במחשבה את המצב לקדמותו. על-פי פיאז'ה בשלב החשיבה האינטואיטיבית ילדים נעדרים עיקרון זה.

ריכוזיות היא היכולת להתרכז בממד אחד והתעלמות מממדים אחרים. בדרך כלל, בגיל זה ילדים מתרכזים בתכונה הפיזית הבולטת ביותר. רק בשלב הבא - שלב האופרציות הקונקרטיות - הם יוכלו להתייחס למספר ממדים בו-זמנית (תופעה זאת נקראת ביזוריות).

דוגמה מעניינית של מאפיין זה הובאה באחד הניסויים הקלאסיים שעשה פיאז'ה.

הניסוי:

1. הציגו לילד או לילדה (בגיל 4 עד 7) שתי חפיסות זהות של שוקולד ושתי צלחות זהות. בנוכחות הילד או הילדה שברו לקוביות חפיסה אחת של שוקולד, הניחו את הקוביות על צלחת אחת, ופזרו אותן על כל שטחה. שברו את החפיסה הנוספת לקוביות, והניחו את כל קוביות השוקולד במרכז הצלחת השניה.
2. שאלו את הילד או את הילדה איזו צלחת הם מעדיפים.

על אף שהכול נעשה לעיניהם, תיווכחו כי הילדים מעדיפים את הצלחת שקוביות השוקולד פוזרו בה על כל שטחה. הילדים מנמקים זאת בכך שבצלחת זאת כמות השוקולד גדולה יותר.

פיאז'ה טוען כי ילדים בשלב זה חסרים יכולת שימור בשל העדר עקרון ההפיכות וכן בשל נטייתם להתרכז בממד אחד של הבעיה - ריכוזיות. הם אינם מסוגלים להתרכז גם בממד של מספר הקוביות וגם בשטח הצלחת (ריכוזיות), וכן אינם מסוגלים להפוך בדמיונם את פעולת הפיזור למצב הראשוני: שתי חפיסות שוקולד שלמות (הפיכות).

המאפיינים של שלב האופרציות הקונקרטיות

פיאז'ה טוען כי בשלב הקדם-מושגי יש שתי סיבות לחוסר היכולת לשמר: ריכוזיות (התרכזות בממד אחד בלבד - הבולט ביותר) ואי-הפיכות (חוסר היכולת להחזיר במחשבה את המצב לקדמותו). בשלב האופרציות הקונקרטיות שני כשרים אלה מתפתחים, והילדים כבר מסוגלים גם להתחשב במספר ממדים (ביזוריות) וגם לחשוב בצורה גמישה, דהיינו: לבצע הפיכות מחשבתית.

ברור כי יכולת השימור חשובה ביותר לפתרון בעיות בפרט ולהסתגלות לסביבה בכלל. היכולת לבצע הפיכות מחשבתית ויכולת הביזוריות מאפשרות לילדים לבצע מטלות של שימור, שלא יכלו לבצען בשלב הקדם-אופרציונאלי, האינטואטיבי.

יכולת נוספת, המתפתחת בשלב האופרציות הקונקרטיות, והנובעת מהיכולת לחשיבה ביזורית, היא יכולת המיון. עכשיו הילדים כבר מסוגלים למיין על-פי מספר ממדים בו-זמנית. למשל: למיין חפצים גם על-פי הגודל וגם על-פי הצורה.

נקודת מפנה בהתפתחות החשיבה התפתחות החשיבה בשלב הזה משמעותית מאוד, ולמעשה, יש לראות בו נקודת מפנה בהתפתחות החשיבה. התפתחות החשיבה אינה מסתכמת רק ביכולת השימור. בגיל בית-הספר היסודי ילדים מסוגלים לשלב חפצים על-פי סולם עולה ויורד, כי יש להם יכולת סדירה, דהיינו: יכולת לסדר על-פי סדר הגיוני (מהצעיר אל הזקן, מהקטן אל הגדול או מהגבוה אל הנמוך).

יכולת הסדירה מאפשרת גם חשיבה טרנסיטיבית, שפירושה היכולת להקיש על קשר בין שני אובייקטים באמצעות הקשר של כל אחד מהאובייקטים לאובייקט שלישי כלשהו. כך, למשל, הילדים מבינים כי: אם איתי גבוה מעדו, ועדו גבוה מתומר, אז איתי גבוה גם מתומר. הילדים מקישים על הקשר בין איתי לתומר באמצעות הקשר של כל אחד לעדו.

בשלב האופרציות הפורמאליות ההתפתחות השכלית מגיעה לשיאה, והאפיונים שלה הם: אגוצנטריות מחשבתית, חשיבה מופשטת, חשיבה על האפשרי וחשיבה רפלקטיבית.

מהי משמעות השם אופרציות פורמאליות? - כפי שלמדתם בשלב האופרציות הקונקרטיות, פירוש המילה אופרציה הוא פעולה של חשיבה הגיונית. אם כן, אופרציות פורמאליות פירושן היכולת (של המתבגרים) לבדוק האם יש היגיון בהצהרות, ללא כל קשר לתוכנן אלא רק על-פי צורת הקשר ביניהן.

דוגמה: שתי הצהרות: א. כל הטייסים בחיל האוויר הם קצינים. ב. כל הקצינים הם חיילים בצה"ל.

על סמך שתי הצהרות אלה אפשר בשלב האופרציות הפורמאליות להגיע להצהרה ההגיונית הבאה: כל הטייסים בחיל האוויר הם חיילים בצה"ל, ואין טייסים שהם אזרחים.

המעבר מחשיבה קונקרטית (חשיבה על המצוי) לחשיבה פורמאלית (חשיבה על הרצוי) אינו המאפיין היחידי של שלב זה. מכיוון שהחשיבה כבר בוגרת, עתה יש גם יכולת הפשטה, שלא הייתה קודם - בשלב החשיבה הקונקרטית.

יתר על כן, חשיבה על האפשרי מאפשרת לשער השערות. השערות בודקות קשר בין משתנים, יכולת זאת אינה קיימת בגילים צעירים יותר. מסיבה זאת כאשר ילדים קטנים מבצעים עבודת חקר, הם מסתפקים בשאלת מחקר בלבד. ילדים בגיל בית-הספר היסודי (שלב החשיבה הקונקרטית), אשר אינם מסוגלים לגמישות מחשבתית, מתקשים להעלות פתרונות אפשריים שונים לבעיה, לתכנן את שלבי הפתרון ולהשיב תשובה בצורה מבוקרת.

שיא התפתחות החשיבה בשלב האופרציות הפורמאליות מתבטא ביכולת החשיבה הרפלקטיבית, כלומר - היכולת לנתח את המחשבות האישיות שלנו והיכולת לשפוט אם מחשבותינו הגיוניות, נכונות, וכדומה. במילותיו של פיאז'ה הרפלקציה אינה אלא אופרציות על האופרציות (חשיבה על חשיבה). למשל, לכולנו קורה שאנו מוצאים את עצמנו תוהים, שואלים או מתפלאים: "למה בעצם אני חושב/ת על...?" או: "האם היה נכון לחשוב שמוישה'לה הוא פחדן/חכם/מקובל"?.

תופעה מעניינת בשלב זה היא האגוצנטריות המחשבתית, השונה מאוד מזו הילדותית. מתבגרים נוטים לייחס למחשבותיהם כוח רב ואף חושבים כי הם היחידים, אשר חווים רגשות בעוצמות חזקות. לדעתם, אחרים (בעיקר ההורים, אלא מי?...) אינם יכולים להבין אותם, כי הם אינם חווים את האירועים כמוהם.

אמנם, כרונולוגית שלב זה מתקשר לגיל ההתבגרות, אך כדאי לזכור שלא כולם מצליחים להגיע לשלב זה, הדורש רמה גבוהה של חשיבה מופשטת.