בדיוק באמצע

אמא שלי לקתה בארוע מוחי. קשה. בוקר אחד, טלפון אחד והחיים השתנו לי כבר חודשיים וחצי.

כי היא תמיד הייתה עמוד התווך. הפעילה, השורדת החזקה המחזקת.

ועכשיו אנחנו מיטלטלים בין מליון אנשי מקצוע אובדים ואבודים בעיקר.

וחווים אובדן עצום.

גדולי המומחים מטפלים בה- אבל הם לא רואים מה שאני רואה- שהיא מבינה, שהיא קובעת, שיש לה עתיד

אני לא בטוחה שהיא מאמינה בזה.

הקביעה היא שהיא לא תקשורתית ואינה מוכנה לשתף פעולה. גם חוסר שיתוף פעולה זה סוג של תקשורת. גם כשהיא מכסה את הפה.

המילים בגדו בה. היא כותבת מילים במחברות עבות. הכל כל מה שנאמר מסביבה. חוזרת על זה כמו מנטרה.

לפעמים כשמקשיבים אפשר לשמוע גם מילים שלה.

לפעמים היא שרה: בחירת השירים מעידה על מצב הרוח לרוב היא שרה על פונאר: שקט שקט בני נחרישה.

היא כותבת: שמים בקשו רחמים עלי.

אני מותשת נפשית ופיזית. לא מסוגלת לשאת את הכאב . את בגידת הגוף את בגידת החיים. את העליבות, ההשפלה את התפרקות הבית.

לא עומדת יותר בטלטלות הפיזיות בנסיעות לבתי החולים לבית של ההורים (אני גרה הכי רחוק אבל החיים והאחים לא עושים לי הנחות)

הייתי אולי בת 5 כשאבא אחז בחוזקה בידי כדי לחצות את הכביש.

בכיתי. ואבא אמר תיכף אני אתן לך סיבה לבכות.

אז עכשיו כבר יש סיבה?