אני: "אמא,מה אמר האורטופד?"

אמא: "שנחזור יום ראשון למחלקת כף היד. רוב הסיכויים שתעברי את הניתוח."

לא רוצה ניתוח. לא רוצה מחלקת כף יד. לא רוצה בית חולים.

נמאס כבר.

תגיד לי מה אתה רוצה וזהו.

"נחשוב טוב יהיה טוב."

חרא!

אז לפני יומיים בשעה חמש אח"צ בדרכי הבייתה התנגשה בי מונית שירות.

זה היה ממש מלחיץ.

פתאום אני מוצאת אותי על הריצפה. קמתי מיד.

ואז ראתי את האצבע הקטנה והחמודה שלי מעוותתת לגמרי.

והתחלתי להיכנס ללחץ.

נהג המונית יצא והיו שם כמה אנשים שעזרו לי.

היו צעקות או לא יודעת איך לקרוא לזה..

אבל התחלתי לבכות.

וזה היה כואב ומלחיץ.

גם האצבע שיצאה מהמקום וגם כל הסיטואציה.

מי חשב והעלה על דעתו שאני אעבור תאונה.
בטוח שלא אני.

אבל.. תמיד יש פעם ראשונה לא?! ואני מאוד מקווה שגם אחרונה.

בקיצור אמא באה בלחץ יש בלכנו למאיר .

שלוש שעות במיון והבייתה.

~ ~ ~

אתמול בלילה רצו לי המון מחשבות בראש שפשוט התחילו לרדת לי דמעות מהעיניים.

זו תקופה כ"כ רעה וכ"כ עמוסה ברגשות שאני לא יודעת כבר איפה להוציא את זה.

אז כן התחילה תקופה שחשבתי שזהו, התחלתי דף חדש בחיים.

אבל מסתבר שמשהו שם למעלה מתכנן לי דברים אחרים לגמרי.

נמאס לי מזה כבר.

די לאדישות. די לכאב הבלתי פוסק הזה.

די לסימנים המפגרים האלה ולחשוב רע כל הזמן.

דיי ! לפעמים פשוט באלי למות.

וכל פעם עצב מהול בשמחה ושמחה מהולה בעצב.

אתמול היה הגמר של הבנות.

כמובן שניצחנו.

כל הכבוד.

( הייתי שמה סמיילי שמח אבל אני לא ברגע ש שמחה אז.. תסלחו לי )

אז שבת שלום.