גיליתי משהו.

בצורה דיי מגעילה.

וזה היה משהו, שלדעת אמא שלי, אני לא הייתי אמורה לדעת.

והיה לי מעוד קשה לעקל את זה.

כי זה היה משהו מעוד חשוב, שחשבתי שרציתי לדעת, אבל עכשיו אני רק רוצה לשכוח את זה.

ולא ידעתי איך להגיד את זה לאמא שלי, וזה רק עשה את המצב יותר בעיתי.

ולפני כמה ימים אמרתי לאמא שלי את זה.

והיא אמרה שזה בסדר, ושהיא אשמה והיא אני.

ושהיא מצתערת שגיליתי את זה.

ושעוד גיליתי את זה ככה.

ואני עד עכשיו למה היא לא אמרה לי את זה.

אם לא בתקופה ההיא, אז למה לא עכשיו?

והיא אמרה שהיא לא יודעת עם היא איי פעם היא הייתה אומרת לי את זה.

ואני לא מבינה למה.

אבל זה לא העיניין.

העיניין הוא שרק עכשיו הבנתי.

כול כך הרבה דברים.

שקרו.

שקורים.

למה זה היה.

זה לא סיבה, או תרוץ, וממש שלא הצדק.

אבל עכשיו הכול מובן.

כמו סוג של סגירת מעגל.

אבל מעגל של שקרים, סודות, רוע וכעב.

זה קשה לעקל.

מעוד קשה.

עדין יש דברים שקשה לי איתם, והם מחבידים עליי,

כמו אבן על הלב, שלא רוצה לרדת.

והיא רק גודלת וגודלת.

וזה רק כועב לי.

ומכביד עליי.

ואני רק רוצה לשכוח את הכול.

כאילו שזה לא קרה!

כאילו לא גיליתי את זה!

ואני אוכל לישון בלילה!

בלי לחלום על העבר!

בלי לקום באמצע הלילה!

שאני אשן. שינה מתוקה - כמו שאני תמיד ישנה.

שינה שאסור לעצור.

שינה שאני אוהבת.

בלי חלומות.

בלי מחשבות.

שאני כולי ישנה.

גם הראש וגם המחשבה!

אני רק רוצה לישון ולשכוח!!

לשכוח את הכול!!