היו אלו שנות השישים המוקדמות של המאה העשרים בבית כפרי, וברית המועצות זרחה בנוצלה את דעיכתו של שמש העמים. לעומד מרחוק, היה נראה, כי הנוף מחליף צבעים בסינכרון עם הרקיע שמאחוריו; האדמה הכהה, ששינתה צבעה בהדרגה לירוק של העשבים, ההולכים ומצטופפים ככל שהמבט עולה עוד למעלה, לעבר מרגלותיו המוריקות מטחב של הבית הקטן, שהיה כה עקום עד שנראה כי נבנה כמעט בספונטניות; הצבע הירוק שהתחלף אט-אט בלבן-צהבהב חלש של קיר אבן, שנתון היה להשפעת אור  השמש כמו גם השמים, שצבעו עצמם, בדרך כלל, בגוונים דומים לאלו של הבית. עתה, העשבים השוטים שבחצרה של משפחת ליברמן השתטחו והתרוממו לסירוגין, בהתאם לקצב קפיצותיה  הנלהבות של כלבת המשפחה, אנסטסיה מיכאלי. ללא ספק, מה שהלהיב כל כך את הכלבה היה תחושת האימה באוויר. ייתכן והיה זה הקור האופייני כל כך לחלקה הצפוני של הפלנטה; לא מן הנמנע גם, שהיתה זאת רוחה של המלחמה הקרה שנישבה באוויר; ואולי, אולי היה זה אביגדור, בן המשפחה הרך בשנים, שהתקרב עתה לבית הציורי בחוזרו מגן הילדים. ואכן, ככל שהתקרב אביגדור לבית המשפחה, כך הלך מזג האוויר ונעשה קריר יותר, סוער יותר; הבזקי הברקים והרעמים הלכו ונעשו תדירים יותר ויותר, עד שלבסוף, כשהרגישה עצמה גברת ליברמן על ספו של התקף אפילפטי, נפתחה דלת הבית והותר לאביגדור הקטן להיכנס. "מה קרה, אביגדורקה? למה אתה כועס?"
"אני כועס, אימא," המשיך אותה אביגדור הקטן, "כי הילדים בגן לא הסכימו לבוא עימי בברית דמים נצחית. אני כועס, כי הייתי צריך לקשור אותם לקיר ולשסע בהם חטיבה של כלבי מלחמה שגנבתי מהק.ג.ב."
"לא נורא, חמודילה," הוסיפה אסתר בעוד בנה הפעוט צוחק צחוק מרושע. "אולי בפעם הבאה. כי תאמין לי, מאמישקה, שזה הבעיה שלהם, לא הבעיה שלך. כי אתה, אתה הכי טוב, וכולם, הם סתם קנאים."

במשך חמש דקות באותו לילה, עמדו כתבי חדשות, בוגרי ובוגרות הבגרות בלשון, הבנה והבעה, אל מול העובדות הללו, מנסים להבין מה לא בסדר. השקט שהשתרר בקהל לכשנתברר שאף אחד לא צלח במשימתו זו, היה מביך, כמעט היסטרי. עיתונאים החלו מסתכלים על חבריהם למקצוע במבטים חסרי אונים, כשלפתע, נשמע מלמול משיחי ומעורפל.

"אנשמשמשם".
"מה?" שאל מישהו מימין. "אנשמשמשם..." חזר בן-דרור ימיני, שערו הכהה מתנופף מעט ברוח קלילה של מאווררי בוקר. "מה?" חזרו עוד כמה עיתונאים במבטים קלים של התרגשות וציפיה, כחוזים את שהולך לבוא. "אנטישמים! אנטישמים! אמרתי אנטישמים! כולם אנטישמים!!!". עוד שתיקה מביכה הטילה עצמה לרגע על יושבי האולם, אך זו היתה קצרה לאין שיעור מקודמתה, שכן בין רגע נסחף ההמון במחיאות כפיים סוערות. הרעש באולם היה בלתי נסבל, אך לאיש מהיושבים בו לא היה אכפת; כי בזמנים כאלה, כשכולם אנטישמים, למי אכפת מקצת רעש רקע.

וכך, כבר למחרת, התמלאה העיתונות בדיווחים, שמציגים את הבעיה, לא, חלילה, כחוסר מוסריות מצד הצבא המוסרי ביותר בעולם, או כחוסר דמוקרטיה מצד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; הרג תשעת המפגינים, שכונו "טרוריסטים", היה נהדר והומני; ואילו הדרך בה הציגו זאת בשאר עולם, היא זאת שהיתה שגויה ומבוססת על תפיסות מוטעות ואינטרסנטיות. הבעיה היא בעיית הסברה, טענה העיתונות, ואיתה, בגל הלאומני האדיר וחסר הפרופורציות ששוטף את מדינת ישראל עם כל תנועת קסם בבוהן השמאלית של גבי אשכנזי, גם שאר העם. צה"ל אינו טועה, ולפיכך, התקשורת, בהסתמכה על דובר צה"ל כמקור בלעדי, אינה מטעה. מי שחושב אחרת הוא בוגד, סמולני, אשכנזיפט מטונף.

ובזמן שהתקשורת הישראלית הצהירה שיש לה את האמת האחת, העולם ראה צבא מזוין שצונח מהליקופטרים על אזרחים שמגינים על עצמם בסכיני מטבח ומוטות ברזל מאולתרים; כשהשתכנעה האומה העברית להאמין שכל הסיפור הוא בעיה של הסברה, ראה העולם חיילים שמילאו את הפקודות שנתנו להם, ולכשנתגלה כי המבצע אינו מתקדם כמצופה, פתחו בסשן היסטרי של יריות לכל עבר; כשיצא ההמון לטקבק סיסמאות מביכות בעד שייטת 13, ראה העולם את מדינת ישראל ואת תושביה, סמוכים ובטוחים כי הבעיה היא הסברתית בלבד - טוענים כי ההרג חסר התכלית הזה, שנעשה כולו בשטח שלמדינת ישראל אין הזכות עליו, הוא מוצדק והכרחי. דומה הדבר, לרוצח המנסה לשכנע את חבר המושבעים כי הראיות אינם קיימות, וכי הבעיה האמיתית היא בעיית הראיה של כל היושבים בחדר מלבדו. האם חבר המושבעים  ירשיע את אותו רוצח? בטח שירשיע. וכך, החלו מדינות העולם, אחת אחת, לגנות את מדינת ישראל, הבטוחה כל כך בצדקת דרכה אל מול עובדות מוצקות ושלל סעיפי אמנות ז'נווה שהופרו.

השנאה יצרה מימד חדש: מימד הגנתי. לא שהדבר חשוב כל כך כל זמן שישראל מבצעת להנאתה פשעי מלחמה, אבל אזרחי העולם החלו פונים נגד מדינת ישראל לא רק כי היתה מדינה כובשת ופרנאודית, שרואה בכוסברה וקולנעיות איומים ממשיים על ביטחונה; אלא גם כי הציגה מדיניות מתנשאת, שלא מוכנה להכיר בטעותה. צה"ל, בניגוד לאמונה הרווחת בציבור, אינו צבא כל יכול: ללא התמיכה הכלכלית, המסחרית והטכנולוגית שמספקות לו מדינות העולם, ובכללן אירופה וארצות הברית, הצבא הישראלי  מנוטרל מכוחו. וכשיפנו מדינות העולם כנגד צה"ל, המלחמה הבאה לא תסתיים בכמות חד ספרתית של הרוגים ישראלים, אל מול נחלים זורמים של דם ובניינים הרוסים מצד "האויב"; אם ישראל לא תכיר בטעויותיה, המלחמה הבאה, או זאת שתבוא אחריה, או זאת שתבוא אחריה, תסתיים בהרס טוטאלי גם של מדינת ישראל על תושביה. אך במקום להבין את הטעות הקריטית הזאת, מעדיפה מדינת ישראל להפיץ סרטונים ערוכים והצהרות פאטתיות וחסרות ראיות לגבי זהותם של המפגינים על הסיפון.

ואולי, הבעיה בה נתונה מדינת ישראל, היא שורשית יותר מהאמונה שהבעיה ברצח הינה בעיית הסברה בלבד. אולי זאת הרוח הלאומית, שמנווטת את האומה להאדרה העצמית ולאמונה חסרת הפרופורציות בצדקת דרכה; הרי חונכנו להאמין, שההיסטוריה של העם היהודי רצופה בזה - במלחמות, ברדיפות, ברצח שיטתי; שבכולם עמד העם היהודי כ-"אחד מול רבים". אולי, הרעיון חילחל בצורה אלימה כל כך ברוח הלאומית, עד שזו התאהבה במשמעות המופרכת שלו; משמעות, שאל מול העידן המודרני, הגלובליזציה והדמוקרטיזציה, לא יכולה עוד להתקיים. וכך, החינוך הישראלי, שטורח כל כך להאדיר את צדקת דרכם של המעטים היהודים אל מול דרכם הגזענית והשגויה של הרבים הגויים, יוצר תסביך חדש בלב הרוח הלאומית; גלגולו המודרני של סנדרום "כולם מקנאים", שקובע את פעולותיה הילדותיות, הפראנואידיות, הגזעניות והבטוחות כל- כך בצדקת דרכן של השלטון הישראלי, ומוביל את מדיניותה של מדינת ישראל לאובדן ערכי, אובדן שיקבע את עתידם של שני העמים היושבים בישראל ובפלסטין.

ולסיום: פינת האירוניה. מומלץ לקרוא מהסוף.