החיים בשידוכים

בשיחות מסדרון או על כוס קפה, אני שומעת מחברות שהן ממש נהנות מהזמן והתקופה.

מישהו מבני משפחתי הקרובה לפעמים מעיר לי על החיים הטובים שיש לי ובגללם אני לא רוצה להתחתן. יש שיאמרו שאני חיה חיים חסרי אחריות, בלי לדאוג לבית, משפחה, בעל, ילדים, אוכל, כביסות... ויש הרבה אמת במה שהם אומרים, אבל הם שוכחים שאמנם אני לא נשואה, אבל אני מתעקשת שזה לא מבחירה חופשית.

ועד שאתיישב, האם מצפים ממני לשבת בבית ולהתאבל?

המצב מזכיר לי סיטואציה דומה שסיפרה לי אלמנה. היא אמרה שלא משנה מה היא תעשה, לציבור יהיה על מה לדבר.

אם היא תתאבל, תצטער, תשב בבית ותחמיץ פנים הבריות ינידו בראשן ויאמרו גיוועלד על המסכנה.

אם היא תתלבש ותלך לאירועים יאמרו איך היא ממשיכה הלאה כ"כ מהר.

לכן היא החליטה להתעלם מכולם, כי הם ממילא ידברו.

הדמיון מוקצן אך יש בו קורטוב אמת.

אשב בבית ולא אתכנן תוכניות שלא יפריעו לי לצאת ולהיפגש. ובכלל, איך אפשר לקבוע משהו לטווח הרחוק, הלא עד אז כבר אהיה מאורסת/נשואה. או אז יאמרו הבריות שאני מתנהגת כמו רווקת מתבגרת.

אם אצא, אבלה, אהנה ואנצל את הזמן לדברים שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי אם הייתי נשואה, יאמרו ואומרים שאני לא רוצה להתחתן.

אז מה העצה? מהי דרך המלך?

תיק"ו.

ועד אז, ובין הצעה להצעה, אני מתכננת את הפרוייקט הבא ;-))