החיים בשידוכים

כשהתחלתי שידוכים, והתחלתי להיפגש, הבחורים הראשונים שיצאתי איתם היו יחסית מנוסים. אני הייתי בת 19+ והם היו בני 24.

מטבע הדברים, הם נפגשו עם כמה בחורות לפני שנפגשו איתי.

אחרי כשנתיים בשידוכים, נפגשתי עם בחור והייתי הבחורה הראשונה שלו.

ואז התחלתי לשים לב לעיניים.

העיינים שלו נצצו, הוא היה מלא התלהבות, תקווה ורגש. ניתן היה להרגיש שהוא לא משופשף וטרם נחל אכזבות בתחום.

באותה פגישה פתאום חשבתי לעצמי שאחרי שנתיים, כנראה שהעיינים שלי נראות כמו אלו של הבחורים המנוסים איתם נפגשתי.

הרגשתי, בהשאלה ובהומור שחור, כמו אדם המסתכל על הנעורים שעברו...

לצערי, ההתרגלות שלי למצב רק מתחזקת.

פעם היו פרפרים בבטן, התרגשויות ולחץ, ציפיה לפגישות. היום, לצערי, אין כבר התרגשויות (לפחות לא בכאלו עוצמות), הפרפרים כבר התעופפו להם ונותרתי עם הניסיון והוותק.

העידוד שאני יכולה לתת לעצמי, שעדיין, פעם, כשפגשתי בחור שמצא חן בעייני, הרגשות וההתרגשויות היו שם.

המעיין לא התייבש, הוא רק בשפל....