פשוט מדהים לגלות כמה אנשים מרגישים קרובים אלי...
עברו כבר לא מעט שבועות מאז האירוסין המדוברים ועדיין חברות שמתקשרות לאחל מזל טוב שואלות בקול מלא רגש "אז איך את מרגישה?". הן כנראה מרגישות חברות כ"כ קרובות,כך שהן מצפות לתשובה כנה ועסיסית, שוברת לב ומעלת דמעו...
אני כ"כ לא מבינה מה הן רוצות ממני... וכי אי-מי מהן מעלה על דעתה שאני אענה לה שאני מדוכאת, בבאסה, אכולת קנאה, על כדורים וכן הלאה, כל אחת כיד הדמיון הטובה (מאד)עליה?!
שהעולם יקרא, ישמע, יבין ויפנים: אמנם עקפו אותי אבל אני שמחה בכל ליבי בשמחתם. למה שארגיש קנאה? וכי היא תפסה את מקומי מתחת לחופה? או שמא מישהי גנבה לי את חתני?
כל אחד וזמנו, כל אחד וזיווגו. אני שמחה שהם מתחתנים, אני שמחה שהם כ"כ מתאימים ומאושרים, אני שמחה שהורים שלי שמחים, אני שמחה שההורים שלי זוכים לחתן ילד נוסף ואני שמחה כי אני יודעת שכשהקב"ה ירצה (והחצי שלי יזי את עצמו) גם זמני יגיע.
אודה ואבוש, שאני בהחלט מבינה את השאלה. מסביבי יש הרבה בחורים ובחורות שבביתם התחתנה רחל לפני לאה. כשמעתי על מקרים שכאלו בהחלט ריחמתי עליהן ותהיתי כיצד הם מרגישים. התקשתי להאמין שהחיוך שהיה מרוח על פניהם הוא מן הלב וחוצה.
כיום, על בשרי, אני יודעת אחרת.
אנשים, זה לא כואב כשעוקפים אתכם!! יהיה זה מצטדק מצידי לטעון שאני לא כואבת, אך הכאב אינו מן העקיפה (מימין) אלא כאב שישנו תמיד, כאשר מישהו מוכר זוכה ומוצא את זיווגו בעוד שאני מסתובבת לי בעולם בדד ובוכה "מאין יבוא עזרי".
בן המשפ' החדש שנוסף לביתינו ג"כ חשש מעט. בפגישות עלתה השאלה מה אני אומרת, וכולם ידעו שאני מעורבת עמוק בעניין ומשמשת כגב איתן.
הידיעה שאני מעורבת בכל, ואף אחד לא מוצא לנכון להסתיר ממני רגשות ופרטים היתה המחמאה הגדולה ביותר, ומדליה שאני נושאת על חזי בגאון.
הדמעות?! מאושר 
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
