החיים בשידוכים

בעודי נקרעת בין ההגיון האומר שכדאי שאלך לישון עם אני רוצה להיות פרודקטיבית ברמה הבסיסית מחר ובין האצבעות שרוצות לשפוך את חוויות החג נפל הפור לטובת הכיף.

שבועות היה מדהים כמו שלא חוויתי כבר הרבה זמן.

אחרי סעודת חג חלבית, כמו שאני הכי אוהבת, הלכתי לשמוע כמה שיעורים שהיו מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. בשלב כלשהו פרשתי והלכתי לכותל.

היה מדהים!!!!!!!

התפללתי את כל התהילים ביום פטירתו של דוד המלך ובסיומם התפללתי עם כל עם ישראל בנץ, ואפילו שמעתי כל מילה.

ההרגשה של שהיה ותפילה בשריד המקדש ברוב עם בחג של עליה לרגל פשוט בלתי ניתנת לתיאור. והעוצמות שהציבור הכניס במילים מתוך האקדמות:

"חֲדוּ שְׁלֵמָא בְּמֵיתֵי, וּמָנָא דַכְוָתָא:

קִרְיְתָא דִירוּשְׁלֵם, כַּד יְכַנֵשׁ גַלְוָתָא:"

או במוסף:

"ותערב לפניך עתירתינו כעולה וכקורבן, אנא רחום השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמונית"

המילים לובשים משמעות ראלית ואמיתית. עשרות אלפי אנשים מתפללים באותם הרגעים עבור אותו הדבר. פלצות.

עכשיו, במוצאי יו"ט, אני מרגישה שאני צריכה לעיתים נדירות יותר לקחת שבתות וחגים כאלו של יציאה משגרה ופצצת אנרגיה רוחנית.

ובתוך כל האושר הצרוף יש קרעכצען קטן.

שבועות זה חג בו כולם פוגשים את כולם וגם אני זכיתי וראיתי בכל מקום בו הלכתי את כל העוילם, וביניהם 2 אקסים. אני מניחה שהם זיהו אותי, כי הם הסתכלו קצת מעבר לסתם עוברת אורח. והקרעכץ על שום שלא אמרתי להם שלום. המצפון מרגיע שגם הם לא אמרו, במיוחד שאני חסידה של ג'נטלמניות. אך עדיין אני מרגישה שלא התנהגתי כראוי, במיוחד שעם אחד שהיתי בחג כמה שעות כאשר אני הסתכלתי עליו כשהוא לא רואה, וכשהוא עבר על פני לא הסתכלתי עליו אלא על כל דבר אחר שהיה באיזור. אוכל לטעון שלא יכולתי לדעת בוודאות שהם זיהו אותי אבל  give me a break...

אני מכירה את הנחמה שאנו, הבנות, מנחמות זו את זו: "שידוכים זה עבודה על המידות".

אצלי לאחרונה זה ממש כן. ולא מול הבחורים אלא מול ההורים.

לפעמים נראה כאילו ההורים לא מבינים שגם לנו יש התמודדות לא קלה. אמנם לאמא ואבא היקרים אין נחת כאשר ילדם היקר מתבגר לו בבית בעוד שחבריו חובקים ילד שלישי (כן, כן, זהו השלב בחיים בו נמצאות חברותי לספסל הלימודים) אבל אל להם לשכוח שגם לנו אין יותר מדי הרבה נחת, וגם אנו לא נהנים ממצב ה"לבדו" שבו אנו נמצאים.

ועל מה ולמה המהומה? למשל, מקרה שהיה ומציעים לי בחור שלא שייך. בכל המישורים הקיימים ואפילו אלו שלא קיימים אין בינינו שום קשר. אז אמא שלי מבינה את חחוסר הקשר ורק כועסת למה לא דחיתי מיידית את המציע, כי עכשיו היא נשארה עם העבודה השחורה. ואבא שלי?! "תראי איך את זורקת את כל הבחורים. את בכלל לא רוצה להתחתן". כל עניין הרצון להתחתן הוא נושא אחר, אבל אני זורקת את כל הבחורים??בחייך, הבחור הזה לא מתאים בכלל. הדבר היחיד שכנראה בגללו הציעואת העלם זה צבע הכיפה, כי חוץ מזה אין שום קשר. כלום.

וכשאני יושבת ועומדת וחיה ונושמת ועובדת ומתפללת וכואבת, כל מה שיש להגיד על הצעה כזו זה שאני זורקת את הבחורים???

וזה האבא שידע להעיר ולפסול רק את הבחורים שאני רציתי (וכנראה שהוא צדק) והאבא שלא התערב בכל השאר והאבא שכועס עלי על בחור שאמרתי לו לא לפני 5 שנים והיום נשוי לו באושר.

מה הוא רוצה????????

יש בנות שלא גרות בבית במהלך הלימודים, והקושי שלהן לחזור הביתה בסיומם הוא קשה עד בלתי נסבל. לא הבנתי על מה המהומה ומה כ"כ מפריע להם בלחזור ולגור עם אמא ואבא. בתקופה האחרונה אני מבינה. אני לפעמים צריכה קצת שקט, להפסיק ללכת על ביצים ולהימנע מלדבר על נושאים רגישים (שידוכים שלי, חברות נשואות ובחורים).

מי יודע, אולי זה תהליך טבעי בו האדם צריך את מרחב המחיה האישי שלו ולהפסיק להיות צליל צורם היצירה ההרמונית.

לפעמים אני רוצה להתלונן ולבכות בלי שיאשימו אותי במצב. ולמען הרקורד, אני מאמינה שכל אלו שאני הורדתי, נעשה בהכוונת החונן לאדם דעת.

so please, give me a break....

אכן, בשידוכים יש הרבה עבודה על המידות