אני מרגישה בחסרונך... אני מרגישה שקשה לי להרגיש אותך... אולי אני מנסה יותר מדיי- זה גם יכול להיות...
אני מפחדת...
מפחדת ממה שתגיד לי כשתחזור...
כשתשוב משתיקה של שבוע.
אני לא מרגישה שקשה לי מדיי, אולי כי כבר הייתי במקום הזה של שקט מצידך – יותר משבוע...
רק שאז יכולתי קצת להאשים את עצמי, קצת לכעוס עליך בגלל שאתה זרקת אותי וקצת להגיד: מי שלא רוצה אותי, איך שאני – הפסד שלו!
ועכשו,
זה לא נכון ולא שיך להגיד שומדבר כזה. אני גם לא מחפשת איזה תשובה ל"למה המצב הזה?".
אני יודעת את התשובה.
כי אני אוהבת אותך.
כשאוהבים, צריך לדעת גם לשחרר.
ואני יודעת שאתה צריך את המדיטציה הזאת.
אני מרגישה שאתה חוזר לחיים אחרי ויפאסנה כזאת. אני מרגישה שאתה עוד בשלב שממש צריך את זה...
ריטריט.
מילה קטנה למשהו גדול.
לפעמים אפילו לא מרגישים עד כמה הוא גדול... לפעמים לא יודעים עד כמה השפעה תהיה לו הלאה בהמשך על החיים של כל אחד...
גם אני לא יודעת... לא מתיימרת.
אבל יודעת שיש... שזה קיים...
יודעת שזה משפיע גם על הסובבים...
בתור "סובב" שכזה, אני יודעת...
אני מפחדת.
מפחדת שתחזור ותגיד לי:
"לא מתאים לי שזה ימשיך ככה"
ותהיה צודק.
כבר דיברנו על זה פעם,
ויותר מפעם,
אמרת לי גם אז שזה לא בריא לך. שאני תופסת לך את המקום שיכול להיות פתוח לקבל מישהי אחרת לחייך, מישהי שבאמת תוכל לפתוח איתה בחיים זוגיים אמיתיים, מלאים, ממלאים.
אני כ"כ מעדיפה את האושר שלך,
באמת הייתי רוצה לראות אותך פותח בחיים משותפים עם מישהי, ולו רק בגלל שאני מקווה ורוצה בשבילך לדעת שיהיה לך טוב עם זה, שזה בדיוק בשבילך.
החום, האהבה, ההבנה ההדדית, הקירבה, הנתינה, הלחלוק, המבט, הידיעה...
כשאז אמרת לי את זה, היה לי מאוד קשה בהתחלה.
היה לי קשה כי ידעתי שאתה צודק ולא רציתי לשחרר אותך. רציתי אותך לעצמי. שתהיה שלי.
כיום אני יודעת שזה בלתי אפשרי ובלתי רצוי.
אנחנו לא "של..." אף אחד.
כשם שאני לא שלך, אתה לא שלי. ולא תהיה אף פעם.
גם אם היינו עכשו רווקים בזוגיות נפלאה וטובה. אין עניין של שייכות.
כיום אני יודעת...
אני יודעת שיהיה לי קשה אם תגיד לי את זה שוב.
אבל לא כמו אז.
אל תחשוש.
אני מרגישה שאני שורדת.
אני מרגישה שיש לי את הכוחות.
יש לי עמוד שדרה.
לאט לאט הוא נבנה לו – העמוד שדרה הרגשי שלי...
לאט לאט,
אבל בטוח...
אני מפחדת...
אני מפחדת כי אני לא מרגישה אותך עכשו.
אני מרגישה שאתה מרחיק אותי כרגע... לא כי אתה לא נמצא פיזית,
כי נפשית אתה לא נותן לי להתקרב אליך.
אולי גם אתה זה אני צריכה לשחרר...
אני כנראה קצת נלחמת עליך מדיי....
לא מרפה ולא נותנת לך מנוחה ממחשבות... מחשבות שאני מתעקשת להיכנס אליהן.
אני מצטערת...
לאט לאט נופל האסימון הזה אצלי.
אני ב"ה אעבוד על לשחרר.
לשחרר אותך מכל דבר שקשור אליי.
אולי בלשחרר הזה אני אצליח לא לפחד כ"כ, כי לא יהיה לי ממה.
אם לא תהיה לי ציפייה שמשהו יקרה/לא יקרה כשתחזור,
אז לא יהיה "התכוננות לאכזבה", לא יהיה הפחד מפני הבאות הללו –פשוט כי הן לא יהיו.
תודה על ההקשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
