אישה בעבודת כפיה, ניצוץ הפנינה המעשיר. דוק של עצבות בעיניה, חודר למבטך הישיר

"תני לו ללכת..."

מה קשה לי כ"כ בלשחרר? את הקשר שלי איתו? אותו?

תכל'ס, זה מה שצריך לקרות...

איכשהו אני מוצאת את עצמי נאחזת חזק ברגשות שמעורבים בלשחרר הזה.

למרות שכבר מצאתי בתוך תוכי את המקום הזה שמשחרר, שמרפה, שמאפשר – אני רואה אותו ומשתבשת עליי דעתי.

Every time I see you oh I try to hide away
But when we meet it seems I can't let go
Every time you leave the room
I feel I'm fading like a flower

רק לפני כמה שעות כששכבנו זה לצד זו במיטה,

הרגשתי

      רחוקה

             כל כך...

קרה

מנוכרת...

התחשק לי לזעוק:

לאאאאאאאאאאאאאאאא!

אני מקבלת באהבה את "צו ההרחקה"(הפיזי)!

אני עובדת על ה"לקבל" הזה כבר שבוע שלם!

לא הבנתי, מה השתנה?

למה בטלפון בשיחה איתו אני מרגישה שאני עומדת בזה, שאני יכולה, שהכל בסדר !?

כי זה גם ככה רחוק? כן כן...

אני כועסת על עצמי כשאני לא מצליחה, אני מאוכזבת מעצמי כשאני עומדת מול המבחן האמיתי ונמסה.

אני תוהה ביני לביני, אם היה טוב שביקשתי ממנו להפסיק להחמיא לי – הרי הכל מאותה סיבה:

I’m melting…

אני נמסה ושוכחת מה ולמה...

אני נמסה ושוכחת את עצמי, את כמה שאני באמת שווה, את כמה שאני באמת חזקה.

וזה דברים שאני רוצה לזכור...

באיזה שהוא מקום הייתי מעדיפה סטירת לחי מצלצלת על פני דברים לא ברורים.

עם סטירת לחי מצלצלת היה לי הרבה יותר קל להתמודד.

או לפחות עם צו הרחקה אמיתי.

ושוב חוזר הניגון של: "למה המזוכיזם הזה?"

אני לא חושבת שזה באמת מה שהייתי רוצה שיקרה. פשוט ממקום של כאב כזה, זה נראה שרק כאב אמיתי-שבאמת באמת חותך והורס כל דבר טוב שיש- יכול להציב את הגבול הברור. יכול להציב אותי בתוך הגבולות שהוא רוצה.

אני שונאת גבולות... שונאת שונאת שונאת. אני יודעת שאני צריכה, ואני יודעת לשים אותם יפה יפה לעצמי, ואני שונאת ששמים לי אותם...

גם אני יודעת שאם היינו מגיעים למסקנה שלו יחד, והיינו מסכימים יחד על הגבולות – הכל היה הרבה יותר קל!

אבל עד אז...

שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע... (מהה?? התחרפנתי לגמרי. אולי זו השעה...)

אני מתנהגת כמו ילדה קטנה.

אני רוצה!

ואני רוצה עכשו!

אני רעבה...

אני כמהה...

ואני רוצה להשביע את תאבוני ולהשקיט את כיסופיי, איתו.

מה קושר אותי אליו כ"כ חזק?

אין לי תשובה.

אני אוהבת אותו. כמו שרק אהבה בין בני-זוג יכולה להיות... ולצמוח... ולגדול...

אני מרגישה שנורא קל לו.

שאולי הוא לא אוהב אותי ככה, ובגלל זה קל לו.

True love...

מי שעדיין לא ראה את "הנסיכה הקסומה" מוזמן ללכת ולהתחיל למלא את המכתש התהומי הזה בהשכלה...

ואולי באמת רק אני מרגישה ככה.

ואז לא משנה מה אני יעשה, אני תמיד אפסיד. לא משנה כמה אני אלחם, כמה אני אצור מרחב לשנינו – שנוכל להיות בטוב, אחד עם השניה, כבני זוג - - זה לא יועיל.

שוב עולה לי השאלה הזאת של: "למה לעזאזל את מעסיקה את עצמך בשטויות האלה?

אם הוא אוהב כמו שאת אוהבת או לא?

אם היה יכול להיות לכם יותר טוב בזמן אחר ובמציאות אחרת?"

ואיתה התשובה: "נכון, זה לא נכון להתעסק בשטויות האלה. התשובה צריכה להיות: מי שלא רוצה- הפסד שלו!"

ובמקרה הזה אני מרגישה שיש מה להפסיד.

אני לא חושבת שהיה מישהו בעולם שאהבתי כ"כ, והתמסרתי כ"כ, ורציתי כ"כ, והענקתי כ"כ –

כמו שאני אוהבת, התמסרתי, רציתי והענקתי לו.

פה אני מתחילה להרגיש שאני שווה יותר ממה שאני מוכנה להכיר בי.

אולי אני צריכה לשים גבולות לעצמי, כדי לא להגיע לגבולות שלו –שאותם אני מתקשה לעכל.

קשה לי,

אבל זה כנראה עוד כלום לעומת מה שיהיה בשבת.

לא נורא –

התמודדות זה דבר נפלא!

שבת שלום יקרים שלי =)