וזה לא קשור לפוסט הקודם...
הוא נרדם אצלי אתמול בלילה. למרות שהוא היה יכול בכיף לחזור הביתה לישון במיטה שלו (הוא גר מאוד לא רחוק ממני)...
משהו בחוסר אסרטיביות שלי נורא מכעיס אותי עכשו.
למה לא יכולתי פשוט להגיד לו בצורה הכי ברורה שיש שיילך לישון במיטה שלו, בחדר שלו, בבית שלו - - -רק לא אצלי!!!!???
נכון שזה כולה לישון- אבל לי (!) לא היה טוב עם זה!!
הכל כל כך יצא מגדרו...
לא רציתי שזה יגיע לשם לא רציתי שזה ימשיך מאיפה שזה התחיל לא רציתי שיקרה שומדבר.
רציתי שקט- ואפילו אותו לא קיבלתי.
אני בהחלט מודה לו, לאמא שלו ולמשפחה הנחמדה הזאת בכללותה- שהם פה בשבילי, תומכים בי כשאףאחד אחר לא יכול לעשות את זה, מחבקים, מכילים ונמצאים כאן.
אבל אני לא יכולה שנמצאים פה, אצלי, בבית שלי, בפינה הכביכול שקטה שלי - כל הזמן!
להיות שם בשבילי, זה להיות שם - בשבילי. כשאני צריכה ורוצה.
לא כשאני רוצה שקט.
כשאני רוצה שקט- אני באמת מתכונת לכך - שאני רוצה שקט. מכולם.
ואיכשהו גם את זה לא נעים לי להגיד לו.
הוא אומנם יכבד כל החלטה שלי, והוא לא יעשה שומדבר בניגוד לרצוני - - אבל יש בי את הפחד שברגע שאני אגיד לא למשהו,אני יאבד את הכל.
והוא עשה בשבילי הרבה- שלוש רבעי בית שלי עומד בזכותו, בגלל שהוא גר פה קודם וגם הוא הבן של בעלת הבית. אז כל מה שאני צריכה, אני יכולה פשוט לבקש.
זה יקרה בע"ה. רוב הדברים פשוט באו בקלות כל כך.
אומנם זה לא חובה, אבל סביר להניח שהתגמול על פעולות כאלה כולל לפתוח את הרגליים... וזה לא מוצא חן בעיני.
ומאוד קשה לי להגיד את זה או להחליט בתוך עצמי.
באיזה שהוא מקום אני גם מאוד מתקשה להכיל את כל הטוב שוחת עליי בתקופה המסובכת יותר הזאת של חיי...
לא ציפיתי לקבל הרבה חום משפחתי מיד עם בואי לדירה חדשה.
זה בהחלט מילא לי מקום חסר בפנים. מקום של משפחה שהרבה מאוד לא נמצאת כרגע לידי, בצד שלי...
ועם הטוב באים גם דברים לא טובים...
כמו יותר מדיי, שממש נהיה צפוף לי. בתוכי. בתוך המרחב שלי. שאני כאילו מרגישה שאין לי.
גבולות...
זה מה שחסר לי.
גם בלהציב לעצמי
וגם בלהציב לאחרים.
אני מקווה שעוד מעט כשאתחיל ללמוד לא יהיה לי זמן למדוד כמה מרחב יש לי או לא...
בריחה בריחה, מקווה שאני לא מצפה ממנה ליותר מדיי.
המשך חג שמח כולם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
