החבר יצא לשבוע וחצי שקט מהעולם. גם החברה שלו (במקרה הזה) נחשבת ל"העולם". אין שיחות, אין הודעות, אין מי שיריב איתי על האינטרנט, או שישמע כל מה שיש לי להגיד על "איך עבר עליי היום" (ותאמינו לי שזה הרבה... =))
מה זה אומר לגביי? (החברה שלו, מיודעתכם)
מצד אחד, קצת שקט. ויש זמן (ה ר ב ה זמן) להתגעגע...
מצד שני, סוג של ויפסאנה כזאת לעצמי...
דמיינו שכל המחשבות שלכם, שבד"כ הייתם חולקים אותם עם מישהו/י/ם - נשארות בפנים.
מה היה קורה?
פ י צ ו ץ !
זה בערך מצבי כיום. (לא לשאול אותי מה שלומי, אלא אם כן אתם מתכננים את שעת השינה שלכם קרוב לשאלה... פשוט הסיפור ארווווווווווווווווווווווווווווווווווך)
וכדי להיות ילדה טובה ירושלים בירת ישראל בת 60 (זקנה משהו...אם כבר הזכרנו את העניין) ובקיצור, חברה של רוחניקי כמו חבר שלי, צריך טיפה רוחניות גם בי, לא? יענו: "להכיל"
אתה מרגיש כועס? תכיל את הכעס.
אתה מרגיש עצוב? תכיל את העצב.
אתה מרגיש רעב? לא מציעה לך אישית, אבל הם סביר להניח שכן: תכיל! (לא חלילה תאכל)
אז חלק מלהכיל רגשות כמו שעולים לי, זה כמו חצי חשבון נפש (כי יש עוד זמן עד אלול, לא?!) לשבת לחשוב... מה קשה לי? למה קשה לי? איך אני יכולה בכל זאת להרגיש יותר טוב עם זה? מה אני יכולה לעשות כדי להיות שלמה, להרגיש טוב עם עצמי, להעלות את המודעות לכל התחושות גם יחד- אולי במקרה אני יעלה על איזה רגש אופטימי, פתאום באמצע החיים...
אז ישבתי וחשבתי.
וחשבתי
וחשבתי
והגעתי לכל מיני דברים: שלדוגמא: אם אני לא משתפת מישהו במה שקורה לי, אני מרגישה צורך לשתף את זה לכל העולם אישתו חמותו וסוסתו הצולעת. ותאמינו לי שרחמים עליהם שהם צריכים לשמוע את כל זה.
אני מדברת המון פתאום. ממש המון. על הכל. אולי גם על דברים שלא צריך...
אני מרימה את הקול בקלות,
מתעצבת בקלות
מתעצבנת בקלות
ואם זה לא מספיק, אז לפתע דלקות שונות החליטו להתמקם אצלי בגוף הגשמי והמגושם שלי...
אז לצורך זה, אני החלטתי פה אחד הפה שלי, לנסות לעשות ניקוי קטן.
של הגוף, של הנפש, של הפנים (גם החיצוניות שכולם רואים איך שאני מחייכת וגם הפנימיות, יענו פנימה)
רק מקווה לעמוד בזה, כי לפרות כמוני שאוהבות לאכול, בעיקר לחם וריבת חלב, זה מאוד קשה...
שיהיה לכם טוב אור אהבה ושמחה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
