החיים, היקום, וכל השאר

טוב, אם אתחיל לספר את כל מה שעבר עליי בשבוע וחצי האחרונים, לא אסיים לעולם. אז הכללי יהיה בקצרה-בקצרה, והדברים הקטנים החביבים יהיו גדולים יותר.

ביום רביעי עדי הלכה לה לסמינריון שירות לאומי של בת עמי, כי היא הולכת בשנה הבאה לשרת בכפ"ס, בבי"ס של חנ"מ. הסמינריון בכפר הרא"ה, ויגמר ביום חמישי. תשעה ימים שלמים!

עדי מגיעה חסרת-מצברוח, בשביל לגלות שהשד *כן* נורא כל כך. אבל משתדלת להעמיד פנים כאילו הכל בסדר. במשך כמה פעמים במהלך הסמינריון, היא פיספסה הזדמנות לעוף משם בלי שאף אחד ישים לב, שכן - היא לא הייתה ברשומות אצלם, הם חשבו שהיא שנה שנייה. אבל - לא. עדי אמיתית מדי. שנה שלמה של ראיונות ש"ל לא לימדו אותה לקח.

וכך היא נשארה. ונשארה. לפעמים דווקא היה נחמד, שלא תבינו לא נכון, אבל היא היתה גדולה מכולן בשנה, בזכות שנת המדרשה, הבנות לא היו הכי-הכי לרוחה, למרות שנחמדות הן היו, והיכולת שלה להידבק פעלה גם הפעם, אם כי באופן חלש יותר, כי נמאס לה כבר להכיר אנשים חדשים ואין לה כוח. איך המשפט הזה התחיל? לא משנה.

בכל אופן, מרביעי ועד מוצ"ש, הקבוצות היו לפי איזור. הווה אומר - כפ"ס. עברנו דברים מטומטמים פחות [הרצאה על בינו לבינה, מהסוג הגרוע ביותר, נו טוב, כמעט. סה"כ, הוא היה צריך לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, הלא כן?], ומטומטמים יותר [ערב-גיבוש, מהסוג הבאמת גרוע ביותר. פעילויות-ספורט מוזרות, מוזיקה שהיינו צריכות ללכת כמה בנות ו*לבקש* שלא תהיה 'אתה לא שלמה' ו'מאיה הִי' (להזכירכם - סמינריון ש"ל של בת עמי), רוקדות כשהמנחה בוחן אותנו, למי לתת עוד נקודות, נו, פרשתי דיי מוקדם, מאוחר מדי למתי שהייתי אמורה לפרוש. עוד שמעתי מרחוק שרית חדד, לאטינוס-היי, טראנסים, וכו' וכו']. מטרתם - לגבש. בראשון בבוקר כל העניין מתחלף - לפי נושא. הווה אומר - חינוך מיוחד, בתי ספר, פנימיות, משרדי, וכו'. חנ"מ נשארים בכפר הרא"ה. חלק מהדברים האחרים נוסעים לאולפנת צפירה. וחלק באים משם אלינו.

<<זה בדיוק המקום לספר בו על תת-התנאים שחייתי בהם עד מוצ"ש: אין מזגן. בחום ובלחות של כפר הרא"ה באמצע הקיץ. אין מקלחת ושירותים בכל חדר - הם בקצה המסדרון.>>

כל הזמן דובר על כך שסוף-סוף, ביום ראשון נעבור מהחדרים שלנו לחדרים אחרים, בבניין שוויץ, שהוא אמור להיות יותר טוב. חברה שלי תמיד טענה שהוא מזכיר לה את המשרפות של אושוויץ.

     עדי: "יו, אז אנחנו נעבור לאושוויץ, ואז אתם תעברו לצפירה!"

     כולם: |הלם|

בראשון בבוקר הגיע רגע-השיא של הסמינריון: מתחלקים שוב לקבוצות. ובכן, ארזנו את תיקנו, וחיכינו למדריכות שיגיעו, כמו ביום הראשון, יישבו ליד שולחנות קטנים, יתלו מאחוריהן בריסטולים עם שמות הבנות שבכל קבוצה. חיכינו. חיכינו. היה כתוב שכל זה יתחיל בתשע וחצי בבוקר. המממ. לא קרה. בעשר וחצי צריכות להתחיל יחידות הפתיחה עם המדריכות. הדקות זחלו לאיטן, וה'לאיטן' שלהן זה  מ א ו ד   מ א ו ד   ל א ט  . בשלב מסויים נשברנו. תיסכל אותנו בעיקר השלט של  'סמינריון בת עמי ה'תשס"ה, ברוכים הבאים', כי, הרי, אנחנו לא באים! אנחנו נמצאים. ונמצאים כבר כל כך הרבה זמן שגם השעון היה מת לחשב את קיצו לאחור!

ובכן-  לקחנו יוזמה. ואז לקחנו טוש ירוק. וכיסא ומישהי גבוהה בשביל להגיע אל השלט. והוספנו בין ה'ברוכים' ל'הבאים' דבר כזה מלמטה שמוסיף מילים, נו, \/ ככה, וכתבנו - הנמצאים - - - - ופתאום, דמיינו לעצמכם כאילו מגיע פתאום רכב משטרה עם אורות מהבהבים וקולות של צ'קלקה מקיפים אותך מכל כיוון ואומרים לך להרים ידיים, משהו כזה בערך, שתי מדריכות שמו לב למעשינו (שנעשו, אגב, קבל עם ועדה, ולא עוד - אלא שחיפשנו טוש לאורך זמן, ואף דיברנו על זה דיי בקול, כך ש'אל תגידו לא ידענו'), אחת מהן קראה לנו שנבוא.

אני באתי.

הן נשארו מאחורי העמוד.

היא קראה שוב.

אמרתי להן שיבואו, ושהמעשה שעשינו מהווה מחאה לגיטימית לחלוטין, ושהם לא יעשו לנו כלום.

בסוף הן יצאו מזה פחדניות, כי ההיא דיברה על כך שיותר גרועה בשבילה מהמעשה היתה העובדה שהן נשארו שם ולא באו. בכל אופן, אנחנו טענּו שזאת מחאה לגיטימית לחלוטין, המבטאת את היאוש שלנו מכך שהסמינריון הזה לא נגמר, ואנחנו לא באות לכאן עכשיו, אנחנו נמצאות - נמצאות מאוד! מדריכה אחרת עברה ליד זאת שדיברנו איתה וסיננה משהו כמו, 'אני רוצה שתכתבי את השמות שלהן', מה שלא נעשה, כי, היי, זאת מחאה לגיטימית לחלוטין! סיכמנו שננקה את זה וזהו. איך? אציטון. הלכנו למצוא אציטון, מצאנו, ניקינו, תוך כדי מעשה עברה לידנו מישהי אחת, שלא היתה מהמיואשות, והציעה לנקות. הסכמנו, והיא הורידה חצי 'ם' שהיתה אמורה להמשיך להיות שם. אופס. הה. וכך התחילה עדי את חיי השירות הלאומי שלה בתור פושעת ומשחיתת רכוש ציבורי.

ההמשך היה לא נחמד הרבה יותר. ואז התקבל הטלפון שבגללו עברתי משם לעֹפרה, לסמינריון של איגוד המרכזים להעמקת החינוך היהודי, עקב היותי רשומה באגודה בתקן של המרכז להעמקת החינוך היהודי בעפולה.

ותשאלו עכשיו: "מה?! איך זה קרה פתאום?!?"

אענה, מפאת קוצר הזמן והשפיות, שזה פשוט קרה, בזכות טלפון, רבנית, חברות, עוד רבנית, החור באוזון, חוסר הימצאותו של שלט 'השחיה ללא מציל אסורה', אינטרנט, מלפפונים חמוצים, פיצה ומים. ועוד כמה דברים.

אז נסעתי לשם. היתה לי ברירה?

ההמשך שם לא היה נחמד יותר. הגעתי ל*עוד* חברה של אנשים שצריך להכיר, אלא שהן כבר הכירו זו את זו במהלך השבוע שחלף. והסמינריון הזה נגמר בשישי בצהריים. והבנות הן אלו שיהיו איתי במהלך כל השנה הבאה. ושלוש מהן מכירות זו את זו עוד מלפני-כן. אנחנו בסה"כ כנראה שבע. ואני גם לא מכירה את כל שאר הבנות שיהיו בעפולה, כך שאין לי מושג עם מי אני אהיה בדירה, והן כולן יכירו זו את זו.

אבל בסדר.

אז עם מה יצאנו מהסמינריונים האלו?

- כמה דפים שהחכימו אותנו מכמה הרצאות

- כמה מספרים נוספים בזיכרון של הפלאפון

- מחזיק מפתחות בצורת פרה

- מתקן כזה ששמים בתוכו נייר טואלט

- יאוש ופחד.

ובקשר להתנתקות וכו':

לא, לא הייתי בכפר מיימון, כפי שודאי אתם יכולים לנחש. מאידך, באותם הימים לא הייתי מחוברת לתקשורת העויינת, כך שכל המידע הגיע אליי ממקור ראשון, ונשמע שהיה שם נפלא ומדהים. הכנסת אורחים נפלאה ומדהימה, מצב רוח נפלא ומדהים, וכו'. או כמו שהגדיר את זה ילד אחד שהיה שם: "זה כמו מחנה קיץ, רק עם ההורים".

כששמעתי לראשונה את המשפט- 'חייל, שוטר, סרב פקודה!' בסיבוב שערים נזרק בהרקדה, מופנה בצעקה כלפי חיילים ושוטרים שהיו בסביבה, במעין ציווי מוזר כזה, הזדעזעתי. זה נשמע מגעיל, וממש לא יפה. מה אתם מתערבים. גם ככה קשה לבנאדם, הוא צריך גם אתכם שתייעצו לו מה לעשות?

וכששמעתי את המשפט החדש שהלך שם- 'חייל, שוטר, אני אוהב אותך' - ואיך שהוא מתנגן בפיהם של ילדים צעירים ותמימים, מלאי אהבה, אפילו לבנאדם ציני שכמותי זה עשה חמים כזה בלב.

לילה טוב, ושבוע טוב שיהיה.