החיים, היקום, וכל השאר

אני שמעתי קולות שנשמעים בערך כמו רוסים מבוגרים שיכורים. טראגי.

לפני שלושה ימים הלכתי בשוק של עיר יהודית בד"כ, וראיתי שם עצי אשוח כאלה מפלסטיק למכירה. בחיי שאם הייתי יודעת לירוק סמוכטות כאלה רציניות וגדולות, זה מה שהייתי עושה.

ביום ראשון חזרתי לי מהעבודה שמחה ומאושרת. פתאום ראיתי חילזון. פתאום החלטתי שאני רוצה אותו בביתי הקט. התקשרתי לאהוב ליבי והוא אישר. (עד הנחש, כך סיכמנו. כן, אנחנו מתכננים להרחיב את המשפחה ולצרף נחש.)

הבאתי אותו, ועד שאארגן לו קופסת מגורים מקופסת נעליים, שמתי אותו על הקיר, שיזחל לו. מחמד נפשי החל מצווח: תורידי אותו מייד מהקיר! הוא מלכלך! אז שמתי אותו על הרצפה. את החילזון, זאת אומרת, שבינתיים החלטנו לקרוא לה מיירה. הנ"ל שוב הזדעק, שלא תהיה על הרצפה! מה, את רוצה שהיא תלכלך לנו את הבית?

אם כך, היה עליי לדאוג לה לקופסת נעליים פלוס חורים פלוס קצת אוכל, כשהיא על ידי. מסובך. בסוף השתמשתי בקופסת קורנפלקס בתור קופסת נעליים בתור בית למיירה. היום בבוקר לא מצאנו אותה. הוא: "זאת הפעם האחרונה שאנחנו מכניסים חילזון לבית!"

נו טוב, זה מה שקורה כשמשאירים את הקופסה פתוחה.

אתמול קראנו סוף סוף את הברכות והאיחולים מהחתונה. מצאנו בתוך שקית הברכות גם ספר שחיפשנו מלא מלא זמן, בערך מהשבת חתן, ולא הבנו לאן הוא נעלם. שתדעו לכם, שיש הבדל של שמים וארץ בין ברכותשלבנות לברכותשלבנים. ומסתבר עוד, שגם בנות שחשבתיהן לשכליות, וממש לא נחמניות, נשפכות מרגשנות ורוחְניות כשמדובר בחתונה. לכבוד המאורע, הוא הכין דגים. מתוק מצידו, לא?

בדיחה א':

איש אחד הולך ברחוב. פתאום הוא רואה שניצל עומד ומשקה את הפרחים בגינתו.

איש: שניצל, מה, אתה מאכל?

שניצל: לא, אני משקה.

בדיחה ב':

איש אחד הולך ברחוב. פתאום הוא רואה ספר בתוך שקית איחולים.

איש: ספר מה אתה מאחל

ספר: זה שייך בכלל לבדיחה הקודמת, התבלבלת בבדיחה.

איש: לא, אני שואל אותך מה אתה מאחל!

ספר: אז אתה לא יודע לפסק.

איש: ולך יש שגיאות כתיב.

ספר: אם אתה מתעקש, אנחנו יכולים לפתור את זה בחוץ.

איש: אבל אנחנו כבר בחוץ.

ספר: לא נכון, אני בתוך שקית איחולים.

איש: וזאת בדיוק השאלה, למה?

אז יש לי עבודה, אני מתמללת וכיף לי. הם חמודים והביאו לי ספל של בהצלחה בהתחלה החדשה.

ואני לא לומדת כמעט כי עזבתי את מתמטיקה. מתמתמטיקה.

סה"כ אני מאושרת בחיים.

חוץ מכשאני חולה. עכשיו אני חולה. ובבוקר הקאתי. לא, אני לא בהריון, תודה לכל המתעניינים. וכואב לי הראש ולא כיף לי בכלל.

אז לא הלכתי לעבודה.

כיף לי מחר, כי שוב אין בנצבי. בנצבי זה בית ספר שאני נמצאת בו בערך 3 שעות בשבוע ומגלת מלגת פרח. אלא שבגלל טיולים וכו' וכו' וחנוכה, לא הייתי שם לפחות חודש. וגם מחר אין. נו, לא נורא. חוץ מהעובדה ששכחתי את קרדיגני בגן שאליו אנחנו הולכים מבית הספר, ואין לי כוח ללכת לשם במיוחד. אז בשבוע הבא. נקווה. ועם זאת נקווה גם שלא. משעשע. לא.

אם מישהו ראה את מיירה, שיגיד לי.

עשיתי לי רשימותשמעה חמודות במדייה פלייר, אחת קצבית של בוקר ואחת שקטה של לילה. את הבוקר מפעילים בימי שישי כשמתארגנים לשבת, ואת הלילה כשחולים.

מתגעגעת לדברים שאני לא יודעת מה הם. רוצה לדעת מה אני רוצה מעצמי. רוצה לדעת שיהיה לי עתיד. פשוט הביטחון הזה, שבסוף יהיה טוב, שיהיה לי מקצוע, ואני אעבוד ואשמח. ואז הכל יהיה לי הרבה יותר קל. יהיה נחמד לדעת גם במה אני אעבוד, ומה אני אעשה, אבל זה כבר בונוס. רק שאדע שאני אעשה משהו עם עצמי. ושהכל יסתדר, נניח, עם ילדים והכל. ושאהיה אמא טובה. ושתהיה לנו דירה יפה עם מספיק מקום לנחש, כלב שלא משיר שערות וחילזון. ושיאהבו אותי. ושאנשים קרובים אליי לא ימותו מוקדם ולא יהיו חולים. שאני לא אהיה חולה יותר מהשק הענקי של המחלות שאני סוחבת עכשיו. שיהיה לי רשיון, לא אכפת לי מתי, אבל שאדע שיהיה לי. וכסף. ושיאהבו אותי. תאהבו אותי. שכל האנשים בעולם יאהבו אותי.

שקוף שאני רוצה להיות שחקנית. שקוף שאין מצב שאגיע לזה.

רוצה להיות מיוחדת, לעזאזל. מיוחדת. ובמשמעות החיובית של המילה. שונה. משהו שלא ראיתם עוד מעודכם. ושלא תשכחו. לנצח. להשאיר משהו בעולם. מתנגן לו שיר, מהו בדיוק? מטר של מטאורים (היום הזה יהיה יום עצוב, עבור המון אנשים זה יהיה יום רגיל, השמש תזרח כמו בכל יום, זה יהיה היום שבו תמות). עוד אחד, אלתרמני, שנייה, "רק הבכי והצחוק לבדם עוד יילכו בדרכינו האלה/ עד יפלו בלי אויב ובלי קרב." (מתוך "הם לבדם".) וגם "זה מכבר" שמופיע כאן בצד שמאל. מסתבר שהרבה חושבים על זה. אז אולי גם אני אכתוב שיר. (תפסתי אותו, חמי רודנר. חיים טובים. הפזמון: "וכשנלך - מי יתפלל על נשמותינו?
מי יזכר אז בשירנו? מי אז ירים כוס לזכרנו...?)

מסתבר ש"הם לבדם" הולחן, מוגש לכם באדיבות שירונט: