למרות שנילחמתי, והבסתי פחד או שניים שהיו לי [וזאת הרגשה מצויינת],

יש בי מן הרגשת אחרת, חדשה [לטוב או לרע].

הרבה רגשות אמביוולנטים ליותר מידי דברים לא סגורים אצלי בראש.

זה היה פחות נורא ממה שחשבתי [לא שזאת הייתה כזאת חוויה מהנה]

אבל באיזשהו מקום אני שמחה שיצא לי להתמודד עם זה.

באזישהו שלב הבנתי שהפחד הזה כבר מסכן את חיי, ונלחמתי.

ואני גאה בעצמי מאוד על זה שעשיתי את גם בזמן.

כמה שזה אולי נשמע קלישאה, אני את שלי עשיתי.

עכשיו רק נותר לי להשלים כמה פערים בפנים ולמצוא את המרכיב החסר.

תחושה תמימה וטהורה מלווה במעט תחושה חדשה ולא מוכרת.

יש ערמה של חברה על הדשא
אני דברים כאלה מחבב
בנים בנות ביחד, זה יפה ש-
יש אומץ לפעמים להתערבב.

שרים שירים ומביטים למעלה
ענן שם בירח מסתבן
חושבים במי להתאהב הלילה
אם כי הרהור כזה רק מעצבן.

מתחת לראשי מונחת ירך
ועל בטני צרור תלתלים מוטל
בלאט יוצאות ידיים אל הדרך
ומסלולן ארוך ומפותל.

כיוון שתרדמה עלי נופלת
שוב אין אני מצליח לאתר
של מי היד אשר עלי זוחלת
ואת גופי הופכת לפסנתר.

וכשאני מקיץ אין איש בדשא
רק קצת קריר וקצת רטוב מטל.
להפתעתי אני רואה ש-
אותו צרור תלתלים עלי מוטל.

ומתוכו אלי שוחקות עיינים
ומתוכו אלי מבהיק צוואר
אני שואל: "הי, מה העיניניים?"
היא בחיוך עונה לי: "שום דבר."
שואל: "גם את ישנת?" - עונה: "לאו דוקא"
ותשובתה אותי קצת מביכה.
שואל: "אז מה בעצם את עושה כאן?"
שפתיה לוחשות: "אני איתך."