אך כשאני מפתיעה את עצמי, לרעה, על ידי כך שאני מפגינה את אחד מהרגשות היותר שנואים עלי- פחד, זה כבר סיפור אחר.

אני מסתמכת על זה שזה לא יבוא ממני קודם, כי ככה זה תמיד היה, ואני לא מצליחה להסתגל למצב שבו הרוב בא ממני.

אני לא מצליחה לתת מעצמי כל כך הרבה לפני שאני רואה שיש בכלל על מה לדבר;

וזה מטריף, כי משהו כל כך דומה, אך בו זמנית גם כל כך שונה יכול פשוט להוציא אותי מדעתי בשגעונות שאני מקנה לו.

והוא, אותו אחד שבכלל לא קורא פה, הציל אותי.

ואם רק הייתי מסוגלת להעריך את זה באופן שהוא גם יבין את התודה שלי, וואו זה היה יכול להיות פשוט נפלא.

נפלתי עליו ככה, בשיחה קטועה, בעודי מנסה להגיד אבל לא מצליחה, והוא, הוא כבר הבין לבד.

אני שונאת את התחושה הזאת של הצורך לבן אנוש שיהיה איתך ויחבק אותך, תחושה מתסכלת;

במיוחד כשלרוב אין מי שיספק אותך במצב כזה..

בזמן האחרון אני צריכה יותר מידי לחשוב על כל מילה שאני כותבת פה, וזה כבר מוציא לי את החשק לעדכן, כי מה שווה עדכון אם הכל אני צריכה לצנזר ולצמצם?

לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה,
וזורקת משפט של הימור: "אתה ,או אני, או אתה?"
ואני בתוכי סגור, מילותי כבר אינן יוצאות,
וחוץ מללחוש את שמה,
מנגב לה את הדמעות.

תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות.

"תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש,
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק".
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות,
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות.