אם לומר את האמת, יש לי תחושה שסוף סוף דברים יתחילו לזוז,

כבר לא איכפת לי אם לטוב או לרע,

העיקר לקרב את עצמי לאדמה בטוחה ולהיות פחות תלויה באוויר.

עשה לי טוב להרגיש שאני באמת יכולה לעזור לאנשים.

לדבר עם מישהו ובסוף השיחה לשמוע ממנו תודה.

זה העלה בי חיוך. עשה לי טוב לדעת שאיכפת לי.

אז מסתבר שאני מסוגלת להתעלות על רושם ראשוני ועל הביקורתיות שלי;

לצעוד בשביל שלשם שינוי מרגיש לי יחסית נכון,

שביל אדום שמרוב שהוא סוער הוא מרגיש לי יציב.

לתת לגורל לחרוט בי את ציפורניו הנוקשות ולהנות מזה.

הרגשה נעימה של להיות מישהו חשוב עבור מישהו אחר, של איכפתיות הדדית.

הרגשה מעט נוסטלגית שמדגדגת אותי בקצות אצבעותי;

הרגשה מוכרת עם ריח ישן הנושק באפי באופן שכרגע לפחות,

אני יכולה להגדיר את זה כמשהו ניטרלי.

כל כך קרוב וכל כך רחוק בו זמנית.

ושוב- פוסט לא גמור.

ריקוד המוות לאור נרות בוהקים.

עד לפעם הבאה..

shenzi