לא משנה מה אני יעשה, כנראה שאני תמיד אשאר אותה הילדה הקטנה שלא מסוגלת להחליט.

אני הולכת בשביל שבכניסה אליו היה כתוב במפורש "אין כניסה";

שביל דק ועדין שאם אני לא אשמור על האיזון הנכון אני עלולה ליפול..

ולא איכפת לי שאני מנסה לקטוף את הפרי האסור,

כי הרי זאת אני, זאת שמנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה.

עצוב לי שאני לא יכולה לסמוך עליה יותר,

אותה אחת שמכירה את הצדדים האפלים שלי שאני לא בטוחה שאפילו אני מכירה;

משהו כל הזמן אומר לי שהיא משוחדת.

משהו חסר, אבל אני מנסה לא להיות מדוכדכת;

סתם כי זה לא כיף.

אני כבר לא באמת יודעת מה לכתוב פה,

לכן רוב הפוסטים האחרונים שלי לא הכי מושקעים ולא בדיוק גמורים.

כל כך הרבה עוצמה בדברים חיוביים וחלקם אף פחות חיוביים.

i mean it from the bottom of my heart.

עד לפעם הבאה..

shenzi