אני מרגישה כאילו אני לא יודעת מה לכתוב,

ובכל זאת המסך הלבן הזה מושך אותי אליו ומכריח אותי להקליד כמה צירופי אותיות.

כל מה שעובר לי בראש לא מקבל כרגע אף משמעות מיוחסת,

כל מה שנכנס מאוזן אחת- יוצא מהשניה באותה מהירות.

לא מסוגלת לחשוב, ושלא נדבר על להרגיש, בין אם זה לטוב או לרע.

אדישות מוחלטת לכל דבר קיים.

ייתכן כי לא במודע מצאתי איזו דרך להקל על עצמי, דרך זולה לברוח מבעיות;

ואולי זה דווקא חיובי כי אחרי הכל- זה משאיר אותי יותר מחוייכת.

אבל מה שווה פה מחוייך כשהעיניים ריקות?

אני מנסה לא להישמע מדוכדכת מידי, כי עם מילים כאלה זה באמת קשה;

אני פשוט נתונה בתחושה קרה שלא מאפשרת לי להתחבר למשהו באמת, ללכת עם זה עד הסוף;

אבל זאת כבר בעיה בפני עצמה.

אני שונאת את העובדה שיש דבר אחד שהתמכרתי אליו- לברוח.

במיוחד כשמדובר בלברוח למקומות שאם להודות באמת זה לא כזה פשוט להגיע אליהם [מבחינה כלכלית].

התעלות קוראות לי לבוא לטייל גדותיהן, להתבונן במים הזורמים ופשוט להרגע ולשכוח מהכל..

ונמאס לי כל פעם מחדש לכתוב על זה מבלי ששום דבר באמת יעשה;

אבל זה כבר באמת לא כל כך בשליטתי.

-מתחברת למילים שכלל לא שייכות לי, ואני מקווה שהן גם לא ישתייכו.

shenzi;

מדליקה נר