אני לא באמת יודעת להגיד מה בדיוק,

אבל משהו בזה הרגיש לי כל כך אמיתי באופן קצת מפחיד.

אורות הזרקורים בצבעים כתומים וצהובים נופלים על הדמויות בדיוק מפליא;

פחד משולב בהומור ציני, וגוף אחד קטן וצנום שמותקף באכזריות על ידי מפלצות, וכמעט לאף אחד לא איכפת.

לא יודעת למה, אבל היה שם משהו שגרם לי להסתכל על כל העניין הזה מנוקדת מבט אולי מעט שונה.

ואולי זה בגלל שהפעם לראשונה, לא הייתה את ההפרדה הידועה בין הקהל לשחקנים-

אולי זה מה שגרם לי להרגיש כל כך שייכת וכל כך בתוך זה, אך עם זאת ידעתי גם איכשהו לעשות את ההפרדה.

זה היה פשוט נפלא. ואם להגדיר את זה במילה אחת- וואו.

shenzi