הלוואי והיה קורה לי משהו קיצוני. לא משהו סופני, אך בכל זאת, שהם לא יוכלו להתעלם יותר. 

וכבר לא איכפת לי אם לטוב או לרע, רק שיקרה;

שיבינו שהם טועים, שהם חסרי אמונה, שהם לא מתנהגים בהתאם לכינוי שניתן להם.

הם לא עוצרים לשניה ומנסים לחשוב קצת;

כל הזמן במירוץ אחר מסגרת שתואמת להם ולחברה הסובבת, במטרה אחת- לא להיות יוצאי דופן.

משחקים מטופשים של כבוד שאני באמת שלא יודעת איך לא נמאס להם מזה.

הרגשה של גועל. ומרוב שהקרובים ביותר פגעו, כבר כמעט ולא איכפת לי.

כי אם להם לא איכפת, למה שלי יהיה?

פוסט לא גמור.

פסיכוזה.

.sometimes i can not take this place

עד לפעם הבאה..

shenzi

בזמן שאני חולה יוצא לי יותר מידי לחשוב,

ואני לא בטוחה אם זה טוב או רע;

מה שכן, המזג אוויר הזה משאיר את המצב רוח שלי לא מדוכא

מהמחלה המסתורית שהשתלטה לי על הגוף בכזאת פראות וחוצפה.

אם להודות באמת, לחשוב במקרה הזה יכול להיות טוב,

אבל אני צריכה לממש את המחשבות האלה

ובו זמנית לנסות לא להכניס יותר מידי אנשים לתוך השגעונות שלי,

כי זה פשוט לא יהיה פייר מבחינתם, למרות שהזהרתי מראש.

חבל לי שאני לא יכולה לנצל את המזג אוויר הזה למוזה נהדרת בגלל מצבי הפיזי,

כי אין דבר שנותן לי יותר מוזה מאשר טיפות ברוטאליות הנוקשות על החלון,

רוחות השורקות לי באזניים בידיעה שאם הייתי בחוץ הייתי מתקשה לצעוד במדרכה ומתעופפת לאיי שם;

ברקים, רעמים וכל דבר חורפי שאפשר..

פשוט נפלא!

ועכשיו, אני חושבת שהגיע העת שאני אסיים את הפוסט החפוז הזה

ואלך לסרטט עוד כמה חלומות שקפצו לי לראש הלילה במהלך שנתי.

חורף נפלא לכולם ועד לפעם הבאה..

shenzi

שמנסה לא להתמכר לגושי פרווה שחורים- לבנים שישנים איתי.

אי מתגעגעת למקום ההוא, יותר מידי זמן שלא הייתי שם;

וזה לא שכל כך רע לי פה, אך זה בכל זאת הבית השני שלי.

העיניים שלי משתוקקות ללטף את הלילה העדין והטיפוסי שיש שם,

הרגליים שלי משתוקקות לרקוד על גדות התעלות את ריקוד הירח הסוחף..

על אף הסטיגמה שהאנושות נוטה להדביק למקום ומי שחיי שם,

אני אוהבת את המקום הזה יותר מהרבה דברים אחרים, ואני לא אוותר עליו לעולם.

התשוקה שבוערת בי מעבר לרגיל כשאני שם, המוזה חוגגת- בשיאה!

רגשות חדשים שמתגלים לי בכל פעם שאני שם, רגשות שלא ידעתי על עצם קיומם.

הדרך לשם, הכמעט נגיעה בשמיים הקסומים, העננים הסמיכים והמשכרים,

תחושה שאין כל אפשרות להסביר אותה יותר טוב מזה,

כי זה משהו שכדי להבין באמת- צריך להרגיש באמת.

בעוד התריסים סגורים ואור נרות עדין מאיר לי את המקלדת,

וריח הכמיהה מהדהד באפי,

אני כותבת פה על נושא שלא משנה כמה פעמים אשנה מצב רוח, זה משהו שתמיד יגע בי.

Merciful death. How you love your precious guilt.

עד לפעם הבאה..

shenzi