חלמתי על תעלה, ואני מעליה הולכת, בקצב הלבנים ברחוב;
בלי זמן ובלי מחשבות מעיקות.
מנסה למצוא רגש חבוי עבור משהו שכלל לא קיים בעולם הזה.
רגש עבור חלום נעלה שעוד לא חלמתי.
רגש עבור כל דבר שאני רק אמצע- העיקר להרגיש.
העיניים שלי רוצות לדמוע אבל אין להן סיבה,
ואני לא מבינה למה זה מטריד אותי.
כשמנתחים את מצבי הכללי באופן הכי קר ומחושב שאפשר
ניתן לראות כי מצבי הכללי הוא טוב,
אך משום מה אני לא מצליחה להסתפק בכלום.
אלבום תמונות ישן ומאובק גורם לי לחייך חצי חיוך מהול בתחושת נוסטלגיה נעימה.
געגוע לתקופה שהייתה ולא עוד.
געגוע לעץ התותים הורדרד- אדמדם שהייתי מבקרת בו כל יום כאילו היה חברי הטוב ביותר.
געגוע לזמן ולשקט, לראש נטול מחשבות מעיקות.
געגוע למה שהיה ולא עוד.
זה הבית שלי, המקום בו גדלתי
הגעתי קטן מיד התאהבתי
פוגש חברים מכיר כל פינה
רואה איך כל יום התמונה משתנה
אם בא לי לצחוק אם בא לי לדעת
זה הוא שתמיד יודע לגעת
אם ככה פתאום מתחשק לי היום
לצייר עוד חלום..
על אף שהפוסט הזה עלול להיראות עבור אנשים מסויימים מעט מדוכדך- הוא לא.
אך הוא גם לא שמח. הוא באמצע.

עד לפעם הבאה..
shenzi