אנשים הם ממש לא מה שהם נראים.
איך אפשר לתאר את ההרגשה הזו שהרגשתי לפני כמה חודשים?
בהתחלה אני מגלה את זה עליו, אח"כ עליה, אח"כ על מישהי שכבר באמת לא אכפת לי ממנה אבל זה עדיין מפתיע.
עכשיו רק חסר ששאר האנשים שחשובים לי יבואו אליי בהצהרה הזו ואני יכולה למות בשקט.
מה נסגר?!!? ככה לבגוד באמון שלי ובאמינות שאתם מקרינים? מבחינתי, אחרי דבר כזה אין דרך חזרה. האמון שלי נפגע, ולתמיד. זה כבר באמת לא חוזר להיות כמו שהיה לפני כן.
ועכשיו אני מוצאת את עצמי בוהה ותוהה- מתי כבר יגיע השלב שבו זה יהיה אמיתי, הדדי, מציאותי?
וכאילו שזה לא מספיק, עכשיו גם הצבא המכוער הזה לא מקבל אותי לתפקיד שפחות או יותר רציתי [ותאמינו לי שהייתי טובה יותר מכמה וכמה שעשו איתי את המיונים]. ועל זה אני רק יכולה להגיד: אמרת שאת מוכנה אפילו להיות פקידה ולהגיש קפה? כנראה שזה באמת מה שאת הולכת לקבל בסוף.
לא רוצה :'((
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נטי =]